סטיית תקן

אני ואת יודעים 

שאין לך שום כוונה להזדיין איתי

הלילה. 

ואף על פי כן,

קיבלת את פני בכותונת לילה שקופה,

בלי חזיה ועם תחתונים קטנים,

כחולים. 

אני ואת יודעים

שאת לא באמת נהנית מיחסים.

כי לנינגראד,

כי אבא שעזב,

כי גברים.

והחור הבלונדיני המתוק שלך, 

נמצא מאז במסע חיפושים. 

מרקו של הזיונים. 

אנאיס נין של הרחובות הקטנים

שבין כיכר הבימה

לנחלת בנימין. 

...

בטלוויזיה

מדווחים שחודש הירי

על ישובי הדרום ועוטף עזה.

אני מכין שתי כוסות
עראק עם קרח, אשכוליות 
ונענע שמצאתי

בינות לעשבים בגינה. 
מעבר לקיר המטבח, אהובתי משתינה. 
אני מקשיב בעניין
ובציפייה. 
כיוון ש

עוד מעט, היא תשב לידי
ונדבר על דא ועל הא ולפעמים
השיחה תיקטע
ובשתיקה
אני אנשק אותה. 
ובשתיקה אני אלחש לה
בואי למיטה
ובשתיקה היא תקום, תכבה את הנר
ואקח את ידה ואוביל אותה
אל חדר השינה 
כיוון ש

אהובתי היפה מפחדת ואני
מפחד איתה. 
אהובתי היפה מזדיינת ואני
מזדיין איתה. 
אהובתי היפה 
אינה יודעת מה היא רוצה
ואני רוצה לא לדעת 
איתה. 
כך ש

אני מערבב לנו עראק.
ושותק. 
ושותה. 
ושולח ידי ללטפה.
ושואף באפי את ריח גופה.
ומקשיב,

מעבר לקיר המטבח  
לאהובתי היפה.

אתה חייב ליפול לתוך

נפשה של אישה לפחות

פעם בחיים.

מצא אישה ופול

לתוך נפשה.

הגוף שלה עשוי להיות מושלם.

שדיה קטנים ולבנים,

בטנה רכה

והכוס שלה שמורת טבע

סגורה, ריחנית ומתוקה.

אבל,

אתה חייב לקחת את נפשך שלך -

גוש רוטט של עצב כאבים וציפיה -

ולנסות לדחוס אותה

לתוך סדקיה,

כמו גוש חימר לחריכי חלון פרוץ לרווחה.

הנה, את הסדק הזה אני מבין -

אולי תהיה בי נחמה.

וזה – עמוק. הרוח בו שורקת,

מקררת את החדר.

ואותך.

ולפעמים מבעד לחלון – נראה החדר ריק

ורק מיטה קטנה, מוקפדת,

סדיניה הדוקים,

ניבטת למולך.

זרוק את נפשך על החלון בכל זאת –

כי טוב החדר הקטן, האפלולי

למנוחתך.

וכשייבש החימר וינטה ליפול

הרטב אותו בזרע, דם ובדמעה.

שהגשם העכור לא יחדור עוד פנימה

ושרוח הילדות המייללת

לא תשרוק

ותחרידך

ממעשה האהבה.

...

מה שלומך, תומאס?

-----------------

הדם שלי רותח.

הלב שלי פועם כמו משאית.

אני ישן שלוש שעות בלילה

ומתקיים על קפאין.

-----------------

אני מחפש את זה ולא מוצא.

תעזרי לי.

תתפשטי ושבי לי על הזין.

תסתכלי לי בעיניים.

עכשיו תיקחי זוג מסמרים, מסרגות או מחטים.

תדקרי אותי חזק, בוורידים שליד כפות הידיים.

תעשי בהם חורים.

אני רוצה להרגיש את הדם ניגר לאט לאט.

אני רוצה שתשתי אותו

שתמרחי אותו עליך.

על שדיך.

תמלאי את פיך בדם שלי ותירקי לי בפנים.

-----------------

מצאת ?

-----------------

עכשיו אני רוצה לגמור.

(אני רוצה שתיקחי

את כל הזרע מהגוף שלי).

-----------------

בידקי אם זה בנשימה:

קחי שקית של ניילון.

קישרי מסביב ראשי. ותהדקי חזק.

תאמרי לי : "תאמר לי שאתה אוהב אותי -

- תנשום שוב רק כשאאמין"

אני אוהב אותך.

אני אוהב אותך.

אני אוהב אותך.

---------------

מצאת?

---------------

שירפי את גופתי. אולי זה מסתתר ברקמות שנשארו.

בעצמות, בסחוס או בשרירים.

הכל שירפי.

---------------

עכשיו דרך מסננת של מטבח ישר אל הכיור

תראי אם זה נשאר במסננת

- את כל השאר שיטפי.

-------------------

שבצי אותי לטבעת שעל אצבעך -

כך תראי אותי כשתתארסי.

עשי ממני פירסינג לכוס שלך -

כך תרגישי אותי כשאת מזדיינת עם גברים אחרים.

תבלעי אותי שלם -

כך אעבור לך את כל המעי.

וכשאצא ותורידי את המים

תאמרי

"אאאווווו, תומאס.

מי עכשיו סוסה של מי ?"

הבשר מכסה על העצם

ובתוך הבשר שמים משהו שאיתו

אפשר לחשוב

ולפעמים גם נשמה.

והנשים שוברות אגרטלים

כנגד הקיר.

והגברים שותים יותר מדי.

ואף אחד לא מוצא את

האחד אותו הוא מחפש.

ועדיין -

כולנו ממשיכים לחפש.

זוחלים אל

ומתוך

מיטות.

הבשר מכסה על העצם

והבשר מחפש משהו שיתעלה מעל הבשר.

אבל

זה אבוד –

על כולנו נגזר אותו סוף ידוע מראש.

אף אחד

לא מוצא

את האחד אותו הוא מחפש.  

המזבלות העירוניות מתמלאות,

חצרות הגרוטאות מתמלאות,

בתי המשוגעים מתמלאים,

בתי החולים מתמלאים,

בתי הקברות מתמלאים.

שום דבר אחר

לא מתמלא. 

...

לא

 - ביריות, ביגוד  ואביזרי איפור אינם בשבילנו.

אנחנו מתחילים ערומים ואז מתפשטים עוד –

עד העצם.

גם המיקום אינו משנה לנו -

מקומות ציבוריים אינם כוס התה שלנו.

תמיד נעדיף את אפלולית הבית השקט,

את קרירותו של החדר האינטימי.

תנוחות מצחיקות אותנו.

כמו כל צלף טוב -

אנחנו צריכים לפחות חמש נקודות אחיזה.

פה, עיניים, זין וכוס, ירך אל ירך.

והידיים.

(הו, כן..הידיים).

אנשים אחרים אינם מענייננו.

לא הקשוחים ולא הנרפים.

לא הגברים וגם לא הנשים.

לא

  - אני רוצה אותך לבושה באירוניה בלבד.

פשוקה ונוטפת סרקאזם.

מלופפת סביבי כשרך סביב עץ דק זמורות

ואני לך כסכין במים.

...

פגשתי את מנשה, הסוחר סמים השכונתי, כשבאתי לבקר את ההורים שלי בנתניה. הוא ישב אצל הירקן בפינה ושתה תה עם נענע.

חבורה כחולה וגדולה עיטרה את פרצופו. מישהו נתן לו אחת ללקקן, כמו שהיה אומר דיימון ראניון. "מה המצב, ניסו ?", שאלתי אותו

בעודי בוחר עגבניות. מנשה הסתכל עלי עקום ומלמל "סססססאמו המזדיינים האלה... המנאייקים של היס"מ...". הבנתי שיש פה סיפור.

אולי אלימות משטרתית. משהו שאוכל למכור לסמרטוטון המקומי בכמה שקלים. פיירברג תשמח לאיזה "ניקוי אורוות" מתוקשר

במשטרה המקומית. "ספר, ספר..." עודדתי אותו.

"מבין ? " הוא פתח בשאלה . " מבין מה בן אדם עובר במדינה הזאת ? הייתי שם מאחורי הבית ספר, מנסה לסגור כמה ג'ובות לסופשבוע,

מתעסק עם הוו'אחשים האלה, הילדים מהחטיבת ביניים ששום דבר לא טוב להם, מינימום הם המציאו ת'ג'ראס. פתאום הפתיעו אותי השני

יסמניקים המזדיינים האלו, ימח שמם, בלי שאלות, מתחילים להביא לי אותה בעיטות בגב, בפרצוף. פיצוצים בכליות. נפלתי ברצפה, אחי..

נפלתי. מילל מכאבים...". הנהנתי בסימפטיה.

"ומה הכי מכאיב לי ?" המשיך ניסו, בעודו עוטה הבעה של אזרח מודאג - כזה עם תודעה אזרחית (יש לי הרגשה די מבוססת שניסו מצביע

מר"ץ). "מה?" שאלתי, בעודי מכין את העט והפנקס. הנה באה הכותרת משנה שלי, חשבתי.

"הכי מפריע לי, אחי, שזה השטויות שהמשטרה שלנו מתעסקת בהם.

קולט ? - 50,000 איש חוסמים כביש ראשי, באמצע היום ? מה קורה ? סחלה... כלום לא עושים להם. מתפרעים בכיכר, עושים ואנדליזם על

ראש העיר . 50 שוטרים פצועים בגלל היד הקלה עליהם. רק עלי גיבורים, המנאייקים. בן אדם מנסה להתפרנס בכבוד. לא כמו החוליגנים האלה.

שום כבוד לחוק וסדר, אני אומר לך. רק בדברים השוליים מטפלים שם..אין סדרי עדיפויות במדינה שלנו".

"נשמע נורא", הסכמתי ,"באמת סדר עדיפויות הזוי... ומה עם מח"ש? אולי תלך למח"ש ? "

"מח"ש ?" הוא ענה כשהבעת לעג על פניו."נראה לך יתייחסו אלי בכלל ? למה מה ? אני נראה לך אתיופי ?"

"תהיה בריא, ניסו" אמרתי לו בעודי מכניס את הפנקס לכיס. סיפור לא נראה לי שיהיה פה.

"תגיד", נזכרתי. יש עליך משהו? איזה שני גרם ירוק ? ".

"כלום... אחי.. כלום... רוקנו אותי לגמרי, הילדים בחטיבה. איזה ברארה של נוער. שום חינוך. אין סדרי עדיפויות במשרד החינוך. ראית כמה מפקחים

על כל מורה ? איך אפשר ללמד ככה ? כלום, המדינה רקובה, אני אומר לך".

"אשכרה", אמרתי, לקחתי את שקית העגבניות והלכתי.

יצא די זול, בסוף.

4 וחצי שקל לקילו עגבניות.

הגדר הסגולה שבורה.

והצבע שלה דהוי ומתקלף.

בכלל, היא נראית מוזנחת ומטה לנפול.

כמו הגינה אותה היא, לכאורה,

מגדרת (מצד אחד בלבד).

והשיחים שהצהיבו בקיץ מחוסר טיפול

מראים סימנים של ירוק.

היי, שיחים – אני לא הייתי פה עונה שעברה, נכון ?

תאשימו את מי שגר כאן לפני.

לדעתי אישה מבוגרת ונערה.

בסלון שלי הן ציירו עץ וסביבו ציפורים

וצבעו בסוג של וורוד את הדירה.

אבל

הן לא טיפלו בגינה.

מעכשיו, שיחים, יהיה בסדר.

אני בקביעות אשקה אתכם מים.

מהצינור הישן של

מכונת הכביסה.

ואת, גדר – אותך אתקן ואצבע.

או שאביא גדר חדשה.

סליחה.  

... 

אני חייב לכתוב את זה. 
כבר עברו יומיים מאז, המשבר חלף וגם ההשפעות שלאחריו. 
אבל לכתוב את זה, צריך.
ביום חמישי הים היה סוער וקודר. וגם הזרמים היו חזקים. ירדנו לגלוש. כלומר, הבנים ירדו לגלוש ואני ירדתי איתם, משגיח.

שעת אחר הצהריים, שתיים בערך וכל הגולשים האחרים כבר אינם. המים קרים כקרח ולילדים חליפות גלישה. בחרנו קטע חוף בו לא היינו עדיין. חוף סלעי עם מפרצונים וגלים טובים. הם נכנסו לים ולא עברה רבע שעה והגדול יצא, מתוסכל מהמים ומחוסר הצלחתו לתפוס אף גל. הקטן ישב על הגלשן שלו, בעומק, חותר כנגד הזרם ומנסה לא להיסחף דרומה. שוחחתי קצת עם הבכור, מנסה לשכנעו להיכנס שוב. לנסות שוב. זה היה הרגע שבו הבחנתי שבני הקטן במצוקה. יושב על הגלשן ומנופף לנו בידיו וצועק. הוא אינו מצליח לחזור. הזרם חזק מכדי שיחתור צפונה והסלעים מונעים ממנו לחתור לחוף מפחד שיתנפץ אליהם. צעקתי לו וניסיתי לכוון אותו. "אל תחתור" צעקתי. "תן לזרם להוציא אותך" צרחתי לו. אבל הים גועש והוא מפוחד ולא שומע. מתיש עצמו בחתירה כנגד הזרם. 
והנה. 
זה הרגע הזה, עכשיו.
הרגע שבו השגרה הבטוחה נשברת. הרגע שבו אנו מבינים שאנו באמצעו של מצב חרום. 
יש ברגע הזה חוסר אמון - האינרציה שבה היא מתקדמת, השגרה, מדקה לדקה מסרבת לשנות את כיוונה בקלות. "מה, זה באמת קורה ?" אני שואל את עצמי. וההחלטה נעשית בשבריר שניה. זינקתי למים הקפואים, משתנק מעוצמת הקור. הסלעים המשוננים מתחת לרגלי ואני ספק שוחה ספק מדשדש את עשרים המטרים הראשונים לכיוון הבן שלי. השונית מסתיימת ואני מתחיל לשחות על באמת. הילד כארבעים מטר ממני, על הגלשן ובפאניקה. המים סוערים אך הזרם מסייע לי להתקרב. 25 מטר ואני שוחה בכל הכוחות לכיוונו. 
ואז קורה משהו רע. 
שבריר שניה אחד שדה הראייה שלי אליו נחסם על ידי גל גדול וכשזה עובר, הילד כבר לא על הגלשן. רצועת הרגל נתלשה והגלשן נסחף עם הגל הרחק מהישג ידו. הוא במים הסוערים, בין הגלים צף בכוחות רגליו הבועטות והחליפה שכנראה מציפה אותו. אימה משתלטת עלי ואני שוחה בטירוף כשכל רגע אני מצפה שראשו יבלע בין הגלים והרע מכל יתרחש. אני לא בטוח איך עברו עשרים המטרים האלו. אני לא זוכר. רק זוכר אימה עצומה ואותי אומר לו בראשי "אל תוותר, אל תוותר ילד. תמשיך לבעוט. תמשיך לצוף. " ואז הוא בידיים שלי. הוא בוכה ומפוחד. "אנחנו נמות" הוא מילל בין הגלים תוך שהוא נצמד אלי. "אנחנו הולכים למות...". אני מצמיד אותו אלי ומנסה לשחות על הגב לכיוון החוף. אין סיכוי ככה - הגלים ניתזים אל פני, מים נכנסים וממלאים את פי ואת אפי והילד נצמד אלי. עכשיו מתחיל המאבק האמיתי. הוא משתולל ומשקיע אותי איתו. אין לי אפשרות להתקדם כך. הוא אומר "אבא, תשחה ואני אצמד לך לגב". הוא אוחז בי בגבי בחוזקה ואני מנסה לשחות. בבריכה אנחנו עושים זאת הרבה. בכיף. במי הבריכה הנעימים. עכשיו המצב שונה לגמרי. אני צריך אוויר. המשא שלו על גבי משקיע אותי במים ואני נאבק באינסטינקט ובפאניקה שאוחזת גם בי. הנה האפשרות הזו, של הסוף. זה מה שעובר לי בראש בשניות האלו. אנחנו לא נצא מזה. אנחנו לא נצא מזה. רגלי בועטות במים בטרוף וייאוש ופתאום, סלע מתחתי. קטן, חד. מספיק להניח עליו רגל אחת, להזדקף לשניה ולנשום נשימה שכל כך חסרה לי. ואז הגלים מכים בנו שוב וסוחפים אותנו הרחק ממדרך הרגל הרעוע שלנו ואל המשך המאבק. עוד מטר של שחיה חסרת נשימה ועוד אחד. הרגל שלי נשלחת קדימה ולמטה כל כמה שניות בתקווה לקרקע. והנה אכן סלע נוסף. רחב יותר הפעם. מספיק לשתי רגלי ובגישוש נוסף - חלק מתחילתו של שובר הסלעים הסמוך לחוף. ידי אוחזות בגב חליפת הגלישה של בני ואני מציב אותו על השונית. "אנחנו לא נמות", אני אומר לו."אנחנו בסדר. אנחנו לא הולכים למות". שנינו יוצאים מהמים בדשדוש ואני מתיישב על החול, גלי בחילה מהמאמץ ומהאדרנלין מציפים אותי. הוא קפוא מקור ואני נותן לו את חולצתי שנשארה יבשה על החוף. עשר דקות לאחר מכן, אנו אוספים את גלשנו שהגלים פלטו לחוף ואנו משרכים את דרכנו הרחק משם, כשאני גורר את הגלשן על החול, אפילו להרים אותו אין לי כח. 
הרגעים האלו עוברים לי בראש כסרט אימה ב 24 השעות הבאות. השחייה אליו, הפחד שלו מהמוות, הצורך הנואש בנשימה והמחשבה "הוא מטביע אותי" שחלפה בי לשבריר שניה. לפנות בוקר התעוררתי וגלי בכי עצור החלו לפרוץ מתוכי. בכי של מי שאינו מורגל לבכות וכל דמעה נקרעת ממנו בנהמות מיוסרות. אבל בכיתי. ואז נרדמתי. ויום למחרת כבר לא דיברנו על זה, הוא ואני, אבל נסענו לחנות כלי עבודה יחד והוא מצא כמה ברגים ששימחו אותו ואחר כך השתמשנו בהם כדי לשפץ את הסקייטבורד שלו. עכשיו אני כותב את זה והדברים מתחילים להישכח והתמונות מתחילות לדהות בראשי. לפעמים זה טוב, לשכוח.

לא, באמת, אין לי חשק לסקס הערב. נראה לי שאני מפתח איזה שפעת.

בכל אופן, את תישכבי מולי, על הגב. תורידי את כל הבגדים ותפתחי רגליים.

אני אקרא ספר. התחלתי, שוב, את אלים אמריקניים של ניל גיימן.

אני משעין את הספר על הירך שלך, מחזיק אותו פתוח ביד אחת ועם היד השניה מלטף לך את הכוס.

קצת קריר, לא ? אני מביא את השמיכה ומכסה את פלג הגוף העליון שלך. על העיניים

 קושר לך את החולצה שהורדת. מעדיף שלא תראי. זה לא אישי.

האצבע שלי מלטפת את הדגדגן שלך, ורוד ומגורה ואת גונחת.

האצבעות שלי נכנסות לתוכך, אחת אחת. לאט. יש לי זמן ואת הספר רק התחלתי.

האמת היא שהוא אינו בין הטובים שלו, לטעמי. ברור ש "לעולם לא עולם" טוב יותר. הוא מלאה אותי

ואני צריך לעשות הפסקות מהקריאה בו.

ובהפסקות אני מתרכז בך. מפעיל את הויברטור שהבאת איתך ומצמיד אותו אליך. בדיוק איך שאת אוהבת.

קצת למעלה וללחוץ.

"שששש.... מותק" אני אומר לך. מסיר את הויברטור ומניח יד מרגיעה על הבטן שלך כשאת מתקרבת מדי לשיא.

פותח שוב את הספר וממשיך ללטף את שפתייך בעדינות. ממולל את הקפלים העדינים בין אצבעותי. מרגיש את הפעימות המתגברות בשריר הסמוך.

אצבע פנימה. חקרנית, סבלנית. ואת מתנשמת בכבדות ורועדת. אני נסוג ומשאיר אותך מתעוותת באוויר, מחפשת נואשות אחר הגרוי שיעביר אותך את השיא.

לא מותק. עוד לא. לא עכשיו. עכשיו אני קורא.

גיבור הספר נחטף, מעונה ובורח. ואת מולי רטובה, פתוחה וגונחת.

(זה מצחיק – את, אפילו בלי להיות מודעת לזה,  נושכת כרית מרוב עונג ותסכול)

אני בקטע המותח ונראה לי שיקח עוד לפחות כמה שעות עד שאוכל להתפנות, כולי, כדי לטפל בגירוי הבלתי נסבל שלך. תחזיקי מעמד בינתיים, נכון ?

לא ! בלי ידיים. רק היד שלי שעכשיו מכסה על הכוס שלך בתנוחה מגוננת, מרגיעה ויחד עם זאת כה קרובה וכה אינטימית.

עוד 150 עמודים.