לפני 5 שנים. 15 בנובמבר 2019 בשעה 10:08
האיש החדש
טרח לספר לי עכשיו שהוא קנה צעצוע חדש.
צעצוע שנמצא בתוך רשימת הגבולות שלי.
מה הוא חושב שאני אמורה להרגיש עם הידיעה הזו?
אידיוט
סערה בכוס מים
הכתיבה אינה משהו שיש להתבייש בו - אבל עשה זאת בצנעה ושטוף ידיך לאחר מכן.רוברט א. היינליין
לפני 5 שנים. 10 בנובמבר 2019 בשעה 21:40
ביקשתי ממנו לרדת לו עם עוד מישהי
ללקק אותו ביחד מכל צד
מתסכל אותי שזה כבר לא יקרה
לפני 5 שנים. 10 בנובמבר 2019 בשעה 19:31
שם תמונה עם בחורה
אני באוטומט מחליקה לה ימינה
🤷
לפני 5 שנים. 10 בנובמבר 2019 בשעה 11:15
המון זמן שיש לי סוג של OCD* לציפורניים שלי. אני בטוחה שרק אם הן תהיינה באורך מסוים ובצורה מסויימת באמת יהיה לי בסדר.
כמובן שזה תוצר של סיבה ותוצאה הפוכים לחלוטין. אם אני בלחץ וקשה לי אז אני כוססת ציפורניים והן נשברות יותר בקלות.
היום בטיול עם הכלבה הסתכלתי על הציפורניים שלי וראיתי כמה הן ארוכות ויפות וחשבתי לעצמי - הנה טוב לי.
אבל אל דאגה, הרגע נשברה לי הציפורן באגודל יד ימין.
*בהשאלה ובלשון דיבור.
**כן. אם עד עכשיו עוד היתה לי אולי תחרות, אני חושבת ששברתי את השוק.
אין ספק שהבלוג שלי הוא הבלוג הכי משעמם בכלוב.
תודה ושלום.
לפני 5 שנים. 6 בנובמבר 2019 בשעה 15:08
קיבלתי עכשיו מכתב דחייה מאיזו תוכנית התמחות יוקרתית שהגשתי אליה מועמדות
בעיקרון אני אמורה להיות ממש מבואסת עכשיו
אבל אני לא
אני ממש ממש ממש ממש גאה בעצמי
שהאמנתי שיש לי סיכוי להתקבל ושאני ראויה להבחן כמועמדת.
ובכלל
קרו לי דברים יותר נוראים בחיים מאשר
לא להתקבל לתוכנית של פחות ממאה איש כאשר כ8000 אנשים מיותר מ80 מדינות הגישו אליה מועמדויות
לפני 5 שנים. 30 באוקטובר 2019 בשעה 16:48
הממ... למה כולם נותנים לי הוראות לכתוב להם סיפורים?
לפני 5 שנים. 29 באוקטובר 2019 בשעה 17:32
קניתי נעליים חדשות
הן כסופות ומנצנצות והסיכוים שאי פעם יהיה לי איפה ללכת איתן שואפים לאפס
אז אני נועלת אותן בבית ועפה על עצמי
לפני 5 שנים. 29 באוקטובר 2019 בשעה 9:03
הגשם מכה לי על החלון בעוצמה כזו
שדמעות של אושר עולות לי והלב מפרפר.
חורף שלי
כמה טוב שבאת
לפני 5 שנים. 26 באוקטובר 2019 בשעה 11:51
לפני כמה ימים בשיחה פילוסופית על בדסמ אמרתי לו, שלא פשוט להיות נשלטת, שבדסמ מכריח אותי להסתכל על עצמי ועל הצרכים שלו.
על פניו זה נשמע קצת אבסורד פרדוקסלי.
אני הרי נשלטת. ובאמת כל ההוויה שלי בבדסמ (ותכלס בכלל בעולם, אבל על זה אני עובדת) זה להתבונן במי שעומד מולי ולהבין מה הצרכים שלו, מה הרצונות שלו ואיך אני יכולה למלא אותם.
ועדיין גבולות הבדסמ וכללי המשחק מכריחים אותי להתבונן פנימה, בעצמי.
לפני כמה ימים מי שקשר אותי התיישב מולי, השיר אלי מבט ושאל "מה הציפיות שלך מהערב הזה? מה את רוצה שיקרה?"
לקחו לי כמה דקות עד שהצלחתי לנסח תשובה לשאלה הזו.
להבדיל, אני נזכרת הרבה בשיח שהיה לי עם השולט הראשון שלי והזמן שלקח לו להוציא ממני את הגבולות שלי.
באמת ובתמים לא ידעתי להגיד, אני הרי בשבילו ועדיין המסגרת הבדסמית מצריכה את השיח הזה שמתנהל גם בין המשתתפים אבל גם ביני לבין עצמי.
והשיח העצמי הזה, הוא זה שגוזל את מירב האנרגיה. כי אני? אני אדם מרצה, אני כמעט תמיד אהיה בצד המעניק וזה מתיש לפעמים.
אבל אז מגיע הבדסמ
ואין הרבה הזדמנויות בחיים האלו בהם ניתנת לי ההזדמנות לעצור ולחשוב על עצמי.
גם אם זה לא נובע מתוך דאגה עצמית אלא כהוראה חיצונית.
איזה יופי שזה ישנו.
לפני 5 שנים. 24 באוקטובר 2019 בשעה 20:17
שיהיה כייף ואני אהנה
והוא באמת מקסים והכל
אבל מה אגיד לו?
שגם ההוא הבטיח את אותו הדבר
רגע לפני שאנס אותי?