אולי מחר

אתמול היא התכרבלה למרגלותי. הרגישה בטוחה מאוד לרגלי. דמותה הוירטואלית המכורבלת כך מרימה ראש מתחנן לנגיעה, לליטוף.

אני שולח יד וירטואלית ונוגע.

מדהים כמה רוך ועוצמה אפשר להעביר באמצעות מספר אותיות בפונט ורדנה דרך כמה סיבי אור לצד השני של העולם.

אני רושם את המילים, לאט לאט, נותן לעט הכחול בתוכנת הסקייפ להופיע על המסך שלה, יכול להרגיש את הדריכות שלה בזמן שאני כותב. האצבעות ממשיכות להקליק ואז אני מפסיק.

האצבע מחכה על מקש האנטר, בזמן שהיא מחכה לאותיות הלועזיות. מחכה לראות אותן על המסך הופכות למילים ומשפטים שיגרמו לה ל איזשהו רגש. חולשה, עצב שימחה, חירמון.

האצבע ממשיכה לרחף בקלילות מעל המקש הבודד שיכול לספק כה הרבה עבור נשמה שמחכה בצד השני של הים.

אני עוצם עיניים ומחכה, מרגיש את הציפייה אצלה, רואה את העט הכחול אצלי מתחיל לרשום ונפסק.

מתחיל לרשום ונפסק שוב. היא כבר לא מצליח להתאפק. היא יודעת שהמילים מגיעות אבל לא יודעת מתי.

אני לוחץ על מקש האנטר והשורה נשלחת.

אני יכול להרגיש את הנשימה נעתקת ממנה כשהאותיות מגיחות לפתע על מסך המחשב שלה.

כול כך הרבה רוך ועוצמה יש במספר אותיות שמתחברות למילים בפונט ורדנה.