אולי מחר

היא החליטה להשתמש בצעיפים סגולים כדי להעצים את החוויה.

אני מסתכל במסך ורואה אותה משנה זווית מחכה, משוועת לפקודה.

תתפשטי.


אני יכול לראות בדחיפות שלה בזמן שהיא ממהרת להסיר את הבגדים, מניחה אותם בערימה לצידה על העץ. בזמן שהיא מתערטלת אני יכול לראות בסימנים אדומים בכפות רגליה מתחת לאצבעות.

הלחץ של העץ על אצבעותיה בזמן שכרעה השאיר את סמניו, ואני מקבל מושג על כמות הזמן שהיא חיכתה בכריעה עוד לפני שהכרזתי על קיומי היום.


ההתעסקות הסתיימה והיא חוזרת לכרוע מול המסך-רגלה מזיזה את הלפטופ והמצלמה זזה לכמה שניות הצידה ,מגלה את המראה הענקית שיש על הקיר הימני של חדרה. מראה מהרצפה עד התקרה.

לא מספיק לה שאני צופה, היא צריכה לדעת ולהרגיש את עצמה. עיניה מעיפות מבט מהיר הצידה אל עבר המראה וחוזרות ללפטופ.

מעניין איך הידיעה שאני צופה בה בלי להיות מסוגלת לראות אותי משפיעה עליה בצורה כול כך אבסולוטית.

המראה מספקת לה את יצר המציצנות שהיא צריכה, נותנת לה את האפשרות להציץ אל עצמה בזמן שאני מסתכל עליה.

רואה ואינו נראה.

יש משהו בידיעה שאתה רואה מישהי במצב כול כך חשוף והיא לא יכולה לראות אותך למרות שהיא יודעת שאתה שם.

האם זו מציצנות אם הצד השני יודע?

האם העובדה שאני צופה היא זו שגורמת לגופה להתחיל לבהוק מזיעה? או שמה הציפייה מהלא נודע? הידיעה שאין לה אפשרות לדעת מה אני אעשה?

מספר הקלקות והמילים מתממשות על צגה. היא מפסקת את רגליה, חושפת את עצמה טיפה יותר ועיניה משדרות נואשות מתוקה. נואשות אותה אני גומע בשקיקה.

אני שומע אותה מתחילה להתנשף בכבדות. התנוחה לא נוחה ואצבעות רגליה מקושתות בזמן שהיא מנסה לייצב את עמה בכריעה.

אני לוגם שוב מהקפה החם ויכול לדמיין את הלהט שהיא חשה בביטנה. אותו להט חייתי שמתנקז אצלה קצת מעל המפשעה מתח לתבור, אותו חום שהיא מרגישה בכול פעם שהיא רואה את שמי מופיע כזמין בתוכנה.

לחייה סמוקות ואני מחכה.

אני מקליק מספר מילים והיא שולחת יד לצידה השמאלי, אצבעותיה מחפשות משהו מעבר למסך ולבסוף חוזרות עם שני צעיפי משי סגולים חצי שקופים.

הסשן מתחיל.