אולי מחר

היא כורעת על ברכיה, רגליה מפוסקות , מציגה לרווחה את כוחה.

אגלי זיעה נקווים בחיבור שבין ירחיה לבין מפשעתה, בעונותיה מקוומרות, העור לבן מהלחץ שהעץ מפעיל עליו.

כול גופה משדר דריכות ועיני עוברות על כול קימור, כול חלקיק בשר ועור, בוחנות, בודקות מנתחות.

אצבעותיה מלות את הצעיף הסגול.

היא כורחת את הצעיף סביב יד שמאל קושרת טוב את הבד סביב העור עד שהדם כמעט ולא עובר הלאה. אני יכול לראות את הבד מתחיל להשאיר סימנים על הבשר.


בסופו של דבר הכול מתחיל ונגמר בבשר. אנחנו הרי יצורי אור ובשר.

העיקצוץ המתוק של הציפייה. הגוף שמחכה למשהו, לעונג, לכאב לרגש.

החום בבטנה בזמן שהיא מצפה לעונג הבא.

משהיא פעם הסבירה לי את מהות החום. אותו חום שמתרכב בבטן התחתונה כשהתשוקה בוערת. המחשבה באה מהראש. התשוקה מתרכזת בבטן. חום שמתפשט ומאיים לעכל הכול באיבחה אחת של עונג.

אצל הגבר זה מתרכז בחלציים. תגובה מידית של איבר זקוף ומוכן לפעולה.

הדם ורד למטה ומתרכז באיזור אחד מותיר את שאר הבשר ריק ומובל. אצלה המצב הפוך. הדם מתרכז בבטן ומתפשט לאיטו לשאר אברי הגוף מאיים לפרוץ מבעד לעורקים.

הדופק שמורגש בכול תא ותא בגוף בזמן שעונג מציף אותו והופך אותו ליישות עצמאית.

אני מבחין בלחייה הסמוקות , עינייה עצומות והיא מתענגת על כול רגע. על כול חלקיק רגש.

אני אומר מילה ומבחין בשרירים שמתחת לעור המפשעה נעים.

היא מסיימת לקשור את העיף וקושרת את הקצה השני שלו לעקבה השמאלי. כול גופה רוכן קדימה, שדיה מוגשים כמנחה.

שפתיה פשוקות ממלמלות פעם אחר פעם: בבקשה עוד.


אני עוצם את עיניי ונותן לתמונה למלא את אותו ה אזור בחלק האחורי של מוחי שאחראי על זכרון חזותי.

אני מלא בכניעותה