אולי מחר

השמיים היו בגוון אפור מתכתי וכדור המתכת שהתיימר להיות השמש עמד במרכזם מאיים ליפול בכול רגע.
הצרחות ממלאים את ראשי ואני רואה אותן, את ציפורי הטרף שועטות לעברי טלפים חשופים ומוכנים להינעץ בכול פיסת בשר חשופה שנותרה.
מקור מתכת מנקר בפני פעם אחר פעםת מוציא עין אחת ואז את השניה דוקר עוד ועוד פנימה.
אני פותח את הפה בעיקר כי זה הדבר היחיד שאני מסוגל לפתוח, זיכרון הדקירות המום אך עדיין מורגש בתוך מוחי. אני מרגיש כאילו ציפורי חלומי מנסות עדיין לנקר להם את דרכם החוצה מתוך ראשי דרך עיני.
אני שונא מיגרנות.
המוח מרגיש שבא לו להתאבד ואם רק היו לי מספרים או כול חפץ חד הייתי מנקר את עיני בעצמי וגומר עם הסיוט הזה.
אני שולח יד ונתקל בבשר חמים ולח.
היא נשארה לישון במיטה. גופה עוד פועם תחת אצבעותי ואני יכול להרגיש את נוזל החיים שלה מפמפם מתחת לאותו עור ובשר שערב לפני כן טעמתי.
לפתוח את העיניים נהיה סיפור ואני חושד שאם היא תפתח את העיניים שלה עכשיו ותסתכל עלי אני עלול לאבד את השמיעה מהצעקה שבטח תגיע.
שנות דור עוברות והם נפתחות לאט לאט, אני מרגיש כאילו מסך ברזל עולה בכבדות ושרירי עפעפי עובדים שעות נוספות עד שלבסוף קצת אור חודר פנימה ואני מצליח להתפקס על העולם.

טעיתי, היא ערה לחלוטין ומסתכלת עלי.
היא לא צועקת. היא מחייכת.
הוריד בצאוורה בולט והלחות בחדר גורמים לעורה החצי מכוסה בפוך הלבן, להזיע.
זרוע וחצי פיטמה שבולטות מעל ללבן, יוצרים קונטרסט מעניין במיטה.
ואני רק רוצה להתקרבל ולמות.
או לנקר את עיניי , מה שיבוא קודם.

אני שונא מיגרנות