אולי מחר

החום הזה פשוט יותר מדי. כול חלקיק תא אפור מתאייד לו במוחי בזמן שאני מנסה נואשות להתעורר. לבסוף אני ממצמץ וגורר את עצמי מהמיטה, יש שמאל משאירה שובל של לחות על עורה המושלם.

החלון פונה לים והווילון הלבן מכסה את העובדה שהוא פתוח לרווחה. מונע מהמזגן להשאר בחדר. אני סוגר את החלון בטריקה שגורמת לגמדים הקטנים האלה במוחי להתחיל לדפוק את הסיכות שלהם בתוך עיני מבפנים.

היא עדיין מסתכלת עלי בזמן שאני מסתובב ועומד מול המיטה.

המזגן מקרקר מלמעלה ועכשיו אני יכול להרגיש את הקור מכה בגופי.

לא שמתי לב שאני עדיין ערום.

אני עדיין עסוק במחשבות על הכרס שצריך להעלים כשהיא טופחת קלות על הסדין הלבן, מזמינה.

רסיסים של זיכרון מוצאים דרכם מעל פני השטח ואני מתחיל להזכר במה שעבר עלי בלילה שלפני.

החגורה שלי עדיין קשורה סביב פרק ידה השמאלית , עןר נוגע בעור ואני רואה את הסימן האדום שישאר שם למשך מספר ימים.

הקצה השני מרופט לגמרי איכן שהיה קשר מאולתר.

על הרצפה זרוקה חגורת החבל הלבנה שלה.

שעות מספר לפני זה היא עזרה לקשור את ידה הימנית למיטה.

זיכרון הלילה חוזר אלי במלואו מבעד לאדי האבסינט שעדיין יושב בגרוני מאיים לצאת בכול נשימה.

ישבנו בבר ביחד עם שותפיי ושותפייה מדברים על עסקים, חותמים על עיסקה ואז הגיע הבקבוק הירקרק.

מתנה.

הם ידעו שזה המשקה האהוב עלי.

זה עבד.

שעתיים אחר כך אנחנו בחדר ואני לא יודע אם היא רוצה לאנוס אותי או שסתם איבדה כסף במכנסי.

דחפתי אותה למיטה והסתובבתי להנמיך את התאורה.

כשהסתובבתי בחזרה החאקי הקצרים שלה כבר היו בריצפה והיא היתה עסוקה בלנסות לפתוח את כפתורי החולצה.

הצחיקה אותי המחשבה באותו רגע על כמה אנחנו הגברים מגושמים בלפץוח כפתורים, אבזמים קליפסים קדמיים ואחוריים של חזיות והנה היא פה תיכף שוברת את ציפורני הפרנג' שלה על שני כפתורים עלובים.

עליתי על המיטה לידה ופשוט קרעתי אותם.

קל יותר.