סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

עולם הפנטזיה שלי הפרטי

לפני חודשיים. 9 ביוני 2020, 16:50

So I know this isn’t the point of this website, it’s mainly a place for people with a sexual preference to meet in a safe place where their identity is protected until they wish to reveal it.

but it’s my own little corner where I can be just me with no judgment and  anonymity.

we met five years ago, you where so happy and positive, energetic and you adored me. 

I was in the USA and mainly felt real lonely...

i wanted your happiness to rub off on me, you are nice and kind and very different then me.

we got married and a month later I was pregnant.

with time our differences led to never ending arguments and horrible communication.

and if that wasn’t enough- the sex is hands down the worst I ever had. You are not a sexual person, you are dull and come before I count to sixty.

i was stupid to thing it would get better with time, when you get used to me...

But five years in and two kids later(I felt my son needs a friend) I’m giving up. There is just too much to work on...

but your a great father and the kids love you.

My dilemma for too long...

raising two kids alon is no picnic. But does that mean I need to give up on sex?  

לפני 5 חודשים. 24 בפבר׳ 2020, 3:19

Do you remember what it’s like to make love?

to loose yourself inside someone else,

to let go of boarders, to melt.

to breath through and allow yourself to give in.

do you remember how it feels like to be vulnerable? To allow yourself to surrender even at the chance you may feel uncontrollable pain at the end of your joint journey?

are you brave enough to try to walk with me-not beside me and emotionally  intelligent  Enough to know the difference between the two?

can you untie the  ropes around your heart and allow them to  float where they are meant to be? if they tie us together or define or boarder to remine apart I wish for you freedom to follow your heart.

I don’t think I told you, I fear I never gave us a chance to; I love you.

~S~

לפני 9 חודשים. 23 באוק׳ 2019, 5:47

הצלקות המעטרות את נפשה מזכירות לה כי החלומות שלו יקרים, מזכירות לה את את ההקרבות ואת החיוכים הרטובים.

הוא פצע לה את הנפש עם חיוך רטוב, היא שמחה בשבילו ובכתה בשבילה. היא באמת אהבה אותו, כבר לא חולמת בהקיץ כבר לא תמימה.

כבר אין לדעת אם הפצע יגליד, הוא אהב אותה ואת התמימות שלה? הוא יאהב תמיד?

לפני שנה. 27 באוג׳ 2018, 2:37

כשנפגשנו לפני שנים היית נער תמים, הרגשתי שאני מסובכת מידי בשבילך, מנוסה מידי, ראיתי יותר מידי, חוויתי יותר מידי ואתה לא תוכל להכיל לעולם.

עברו להם השנים, לפעמים אני נזכרת באותו נער תמים. באותו לילה שלקחת אותי לחתונה של חברים והיה לי ברור כמה אני ואתה לא שייכים. 

אני מידי פעם עוצמת עיניים ונזכרת בלילה שלנו יחד בימק״א-לילה ספק פנטזיה ספק  awkward מה שבטוח הוא השאיר אותי עם פחד גדול בלב וכאב בין הרגליים...

 

כן השנים חלפו, חלק מהדברים שאתה מתנסה בהם עכשיו אני שכחתי מזמן... 

היום הגלגל התהפך; אתה המנוסה, המסובך, הצובע את נשמתך ומכסה אותה בשכבות... אני נותרתי מאחור...

אני זוכרת ימים שסירבת לחלוק את אהובתך-הרי היא רק שלך! 

זוכרת ימים שנתת את חלקך וגלית שאת לא מסוגל להתמסר כולך.

אני זוכרת את החוויה שהותרת בי; חוויה של תזמון גרוע ובעיקר פספוס. 

כן איתך הייתי מהמרת הכל... 

אבל אני גם יודעת-שאיתך הייתי מפסידה.

עד היום עדיין פוחדת ממך. 

לפני שנתיים. 14 במאי 2018, 4:41

The first day of the rest of my life

לפני שנתיים. 13 במאי 2018, 17:52

חופש מתחיל מבפנים. אז נתתי לעצמי את החופש לחקור אותי, לבנות מחדש את הגוף שלי, לחזור למי שהייתי לפני... לפני שהפכתי לרעיה... לאמא... לפני שנתתי למציאות להכתיב לי את הקצב ולהשתלט לי על הריקוד. 

כרגע מתחילה מחדש... מסתכלת במראה ומחליטה-מהו הגוף המושלם בעיניי... יצירת המופת שלי היא אני ויצאתי לדרך לעצב את עצמי...

 

Wish me luck

לפני שנתיים. 29 בדצמ׳ 2017, 14:50

כשהעניינים לא באמת מסתדרים, כשאתם יותר שותפים מנשואים, כשאתם רבים יותר מאשר מדברים, כשיחסי המין פשוט נוראיים, אולי הגיע הזמן לוותר.

אז כן, זה קצת מסובך עכשיו ולא הכי פשוט, אבל לא חסרות אמהות חד הוריות בשוק, אם הם מסתדרות-גם את יכולה, תתכנני מחדש וצאי לפעולה...

שיהיה הרבה בהצלחה

 

 

(זו הפעם הראשונה שאני אומרת את זה בקול, אפילו לעצמי. איכשהו כאן היה נח-עולם ווירטואלי בו הכל אפשרי)

לפני 3 שנים. 4 בנוב׳ 2016, 16:33

כשפגשתי אותך לפני עשור, היית נער מדהים. רגיש, כנה, נקי, אמיתי עם ניצוץ של אש שהפחיד אותי למוות.

היו לי מעט מאוד רגעים שהעזתי להיות באותו חלל איתך, וככל שהזמן עבר-החלל בך הלך ונפער.

ככל שהתמסרת לאש שבתוכך-קברת את הנער שאהבתי והפכת לגבר שלא מאפשר לגעת בך.

תמיד בניתי לנו אשליות בראשי, אבל פחדתי להתקרב. האשליה על אהבה מושלמת הרי תמיד יפה מהמציאות המאכזבת.

וככל שהזמן חולף-אתה מתקדם יותר ויותר בעולם שאני רק הייתי סקרנית-ופחדתי להתמסר.

צר לי אהוב שלי שאתה ננעל בפני אחרות (האומנם?) 

ובכל פעם מחדש משליך לצד כשהן מנסות.

כן-פחדתי שאחת מהן תהיה אני, התקדמת המון בלעדי... 

כבר מזמן עברת אותי.

ואני; ברגעים של כנות עם עצמי; מתוודה

לא רוצה ללמוד לפסק; לא רוצה לשכוח; לא רוצה להניח לאשליה...

אולי עוד יום יבוא ודרכנו יצתלבו...

אתה כאדון-ואני כחתול.

זה הגורל של מי שפחד-אז אם אי פעם נתקלתם באש כמו שקיימת רק בדמיוני.

תעיזו! תרשו לה לכלות אותכם-הרי מילא בלעדיה אתם רק כלי.

לפני 4 שנים. 5 ביולי 2016, 0:40

עדיין צופה בך מרחוק, אתה מזמן כבר המשכת. קוראת את הבלוג שלך, אתה ממשיך בכיבושים המאתגרים שלך. לעיתים אני תוהה; האם נשאר משהו מאותה נשמה תמימה, זו שאהבתי, היחידה שהייתי בטוחה לידה.

החיים הם עניין של תזמון, באגדות הוא מדוייק-במציאות הוא חסר כיוון. אני עדיין זוכרת את הערב ההוא-אחד הדייטים הראשונים שלנו, אולי היחיד. אכלנו בספגטים, הזמנתי בקבוק ירדן גוורצטרמינר כדי לקבל אומץ. זו היתה הפעם הראשונה שקשרת אותי, הפעם הראשונה שקשרו אותי בכלל. אתה את חבליך לפני עשור התרת ואני מידי פעם בפעם עדיין חשה את החבלים... זיינת אותי אותו לילה, מעולם לא התנית איתי אהבים. בבוקר כאב לי ללכת, ולא רק כאב פיזי. הייתי ילדה, רציתי לאהוב אותך, חלק עוד רוצה... אולי בגלגול אחר נפגש בתזמון נכון, אולי תהיה הראשון...

לפני 6 שנים. 14 במאי 2014, 23:34

I watch your family from far, I look in their eyes knowing there is a pain in them I had a hand in putting there forever, I see there straggle in moving on, I know a thing or two about the proses of loosing...
I wish I could say something-but I have no right, I wish I could tell them how truly terribly sorry I am.
I dream of the death I brought them every night since, I would give my own life to take back that night that changed their life's forever.
Nothing will ever lessen the guilt I feel and it can't change a thing, no fine or time served will bring him back. I will forever carry this in my heart, I made a terrible mistake that cost a man and his family his life and I will carry that guilt with me as long as I live.
God has no place forgiving me for his death,
I can never ask his family for forgiveness,
And I will never forgive myself.

I am so sorry...