כשפגשתי אותך לפני עשור, היית נער מדהים. רגיש, כנה, נקי, אמיתי עם ניצוץ של אש שהפחיד אותי למוות.
היו לי מעט מאוד רגעים שהעזתי להיות באותו חלל איתך, וככל שהזמן עבר-החלל בך הלך ונפער.
ככל שהתמסרת לאש שבתוכך-קברת את הנער שאהבתי והפכת לגבר שלא מאפשר לגעת בך.
תמיד בניתי לנו אשליות בראשי, אבל פחדתי להתקרב. האשליה על אהבה מושלמת הרי תמיד יפה מהמציאות המאכזבת.
וככל שהזמן חולף-אתה מתקדם יותר ויותר בעולם שאני רק הייתי סקרנית-ופחדתי להתמסר.
צר לי אהוב שלי שאתה ננעל בפני אחרות (האומנם?)
ובכל פעם מחדש משליך לצד כשהן מנסות.
כן-פחדתי שאחת מהן תהיה אני, התקדמת המון בלעדי...
כבר מזמן עברת אותי.
ואני; ברגעים של כנות עם עצמי; מתוודה
לא רוצה ללמוד לפסק; לא רוצה לשכוח; לא רוצה להניח לאשליה...
אולי עוד יום יבוא ודרכנו יצתלבו...
אתה כאדון-ואני כחתול.
זה הגורל של מי שפחד-אז אם אי פעם נתקלתם באש כמו שקיימת רק בדמיוני.
תעיזו! תרשו לה לכלות אותכם-הרי מילא בלעדיה אתם רק כלי.
