פינת הפנאי - מתחת לחגורה

הפיצי הודיעה שהיא רוצה לעשות ניתוח הגדלת חזה. הנושא הועלה לדיון לא בדרך שאלה או התייעצות, אלא כקביעה , אמירה נחרצת.
מורגש שהיא שייכת לנו.
בערב החג כינסה אותנו , הודיעה שיש לה דבר מה להגיד. הכריזה מראש , שלא נתון לשאלה. ו..
זהו, היא החליטה ונגמר .
החוקי הזדעזע. הרגשתי איך כבר חולפים לו בראש דמיונות זוועה. סיוטים על איברים קטועים. נהרות דם. צווחות ויסורים. ניסה לשכנע ...וממש ללא הועיל. אפילו נבר באינטרנט וחיפש אלפי יפיפיות עם ציצי קטן. הלל ושיבח את המראה הנערי. אפיל ו הגזים לרגע וסיפר בדיחה על עטינים עסיסים. ופה ספג 2 זאפטות אחת ממני והשניה מיורשת העצר.
שתינו התברכנו במידות שופעות.
הנסיך נבוך. לא מצא את עצמו בדיון . הפליט שלהערכתו היא בסדר גמור .

הפיצי , נחרצת וענינית, הודיעה שכבר קבעה תאריך . בעוד שבועיים . שילמה מקדמה . ואת היתר פרשה לתשלומים.

רבאק , החוקי וסידור דמי הכיס שלו . פתח לה חשבון . ומידי חודש הפקיד . על מנת שלא תחוש חסרון כיס. והיא ממולחת שכמותה , השכילה לחסוך ולצבור ולאגור סכום מספיק.

לא ידעתי כיצד להגיב , מפחיד אותי הרעיון והמחשבה שהפיצי שרועה על שולחן הניתוחים. מצד שני , מבינה לליבה . היא רוצה לשפר הופעה. ואין שום סיבה לא לנצל את התקדמות הקוסמטיקה הרפואית . אהבתי את הרצון וההחלטה . מכבדת אותה על נחישותה . אבל אלוהים כל כך דואגת.

הצלחתי לשכנע את כולם לתמוך בה , אבל ...הודעתי לה חגיגית, שאין בעייה אנחנו איתה . נתמוך, נעזור , נעודד , נעשה הכל . אבל...אני רוצה לדעת מי המנתח . רוצה לשוחח איתו . לברר עם פציינטיות שנתח , מי הוא ? מה הוא ? ובכלל כמו שהודיעה הקטנה. רוצה גם לדעת מי היתה הגננת שלו בגיל 5.

נכון, לא מכחישה. לא רוצה שהיא תעבור ניתוח אצל איזה קצב , ושאחר כך תסבול כל חייה. רוצה שתעבור בדיקות מקדימות. בקלינקה מסודרת .

הויכוחים נמשכים, והניתוח צפוי להיות עוד שבועיים.

מקווה שהשבת נגיע לסיום , והחלטה פה אחד.

(החוקי , מתוק שכזה . יצא אחרי הויכוח . חזר עכשיו עם שקית ענקית מלאה עם חזיות פושאפ יפיפיות. גברים לא מבינים כלום. אבל הפרטי שלי .....לפחות משתדל)

מחר שוב יורדת לדרום,
מתכננת לרדת תחנה אחת לפני ....

וזו, אמורה להיות הפגישה הרביעית.

זה התכנון העכשווי.

ואם לא ישתנה,

אז...

כנראה...

שיהיה...

לי....

משהו ....

חדש....

לספר...

פעם לא היתה לי בעייה , גמעתי מרחקים. נסעתי 300 - 500 ק"מ ביום בקלילות. לאחרונה למדתי קצת להקל על החיים. משתדלת לנסוע ברכבת. והאמת , נהנית מכך.
בשעה המוקדמת בה עולה עדיין יש מקומות למכביר. רק לאחר שעה כבר מתחילה הצפיפות.
למודת ניסיון קונה מקום שמור. עולה , בוחרת מקום נוח עם הפנים לכיוון הנסיעה. משעינה את הלפטופ על השולחן הקטן, רבאק ...לא יכלו להתקין שולחן מעט יותר גדול.
מניחה את הבקבוק מים לידי. ו...כמובן מתחילה לעבוד. מעת לעת מנמנמת. ולא מרגישה את הנסיעה. בהיי ריוור שומעת מוסיקה מעולה . ופשוט נהנית מכל העסק.
הקרון השמור כמעט ריק . טפו טפו שלא אפתח פה , לא מבינה איך אנשים לא השכילו לאמוד את התועלת שבהוספת כולה 5 שקלים, ולהנות משקט ללא צפיפות . בטוחני שבקרוב גם זה ישתנה בינתיים נהנית מכך.
בקושי טורחת להעיף מבט בשכני לקרון. בדרך כלל כרטיסן אחד או שניים. ואיזה 2 3 , לבושי חליפות . מנמנמים או כמוני מנהלים שיחות ומקלידים בלפטופ.
האוכלוסיה כמעט ולא משתנה , הנפשות ה ם קבועות. מהנהנים לשלום , כי כבר מזהים איש את רעהו. ומיד כל אחד משתקע בעיסוקיו. כשיורדים נפרדים לשלום , וזהו.
נחמד וטוב לי כך.
לפני שבועיים , הפר את השלווה איזה ברנש. עלה במרכז . פילס דרכו לקרון השמור , הפליט היי . התיישב נדחס בקושי בין השולחן לכיסא. מבטא אנגלו סקסי.
good morning פיזם בניחותא.
אוףף, בדיוק מה שהיה חסר לי עכשיו.
בחוסר נימוס מופגן, לא עניתי , הנהנתי בראשי, וקיוויתי שבכך יסתיים הכל.
אז קיוויתי. בכך זה נגמר , לא בדיוק היה כך.
הוציא את הלפטופ. חיבר את המודום. תקע את האוזניה לאוזנו, וניהל שיחה בסקייפ.
שיחה קולנית, מלווה בפרצי צחוק . נראה קורן ומאושר עד הגג.
הוא מסוג הטיפוסים שלא אוהבת. ענק חייכני, נראה כנער זהב מקליפורניה, שזוף , שיניים מושלמות . כמו אחד שצנח היישר מאמצע עיתון הדוגמנים.
את שיחתו אי אפשר היה לא לשמוע . סיפר שנוסע לאונברסיטה לקחת בגדים, ומשם יש לו יומיים בארמי הישראלי .
ארמי...עלאק, בטח באפסנאות. או בטירונות המקוצרת של חילופי סטודנטים.
טוב, שיהיה. רק שישתוק קצת, או לפחות ינמיך את הקול.
לא זה ולא זה.
טוב לעבוד כבר אי אפשר, סגרתי את הלפטופ. הכנסתי לתיק , חלצתי נעליים.ו...התמרחתי על הכיסא. שומעת מוסיקה . ומניחה את הרגליים על הכיסא מולי .
צל כבד מולי . אפשר? ג'ון בריון עומד מולי ומבקש רשות להתיישב בכיסא מולי .
ניגז, מפטירה בלב קללה עסיסית. ומהנהנת בראש , עם הבעה שלא משתמעת לשתי פנים. כאילו ... רק אתה היית חסר לי.
התיישב מולי . עם חיוך ענק .
אם נדמה לו שמצא אשת שיחה, אז יש לו טעות.
עוצמת עיניים ומנסה שוב לתפוס את השלווה.
אבל...כנראה שלא הבין. רומז לי שאין לו מקום ובקושי נדחס בין השולחן וכיסא.
רוצה שאזוז?
לא.
אז....נו , מה בדיוק חטאתי , ולא זוכרת שהרגתי מישהו בשנתיים האחרונות, שמגיע לי עונש שכזה.
מבקש שאשאר במקומי . משתחל מולי , מתיישב ו....מניח את רגלי בעדינות על חיקו.
מרים מבט , ושואל בלי קול, האם זה בסדר?
המממממממ....מעניין .
לא מתנגדת. אם משהו יראה לי לא תקין. אז הרגל בפוזיציה מעולה להנחתת בעיטה מדויקת במקום הרגיש. והאמינו לי שיודעת בדיוק היכן, ואיך, ובאיזו עוצמה לבעוט להוציא מוועד הורים לחלוטין.
ופה ...הגיעה ההפתעה. במשך שעה , עיסה , ליטף עיסה ועינג כל ציפורן , כל ס"מ ברגלי.
בשקט, בדומיה, ללא הגה. שקעתי בשינה אדירה. והוא עם חיוך עילאי המשיך .
תחנה לפני ירד . התרומם תוך שמניח את רגלי בעדינות על המושב. ליטוף אחרון.
אמר , תודה ליידי.
הגניב פתק עם מס' נייד . ומבט רך .
וירד.
מהורהרת בהיתי אחריו.
את הפתק העפתי .

ואת מי פגשתי לאחר יומיים...?

מכל הנסיעות לדרום....

הפיצי הביאה חברה . כוסית נראית טוב, גבוהה שיער ארוך שופע, חיוך נחמד. בגיל של הפיצי , בת 18.
הנסיך הוציא את שתיהן למסיבה אצל חבר.
חזרו מאוחר או מוקדם, תלוי איך מתייחסים לזה.
נתקלת בפתק על השולחן בפינת האוכל מתחת לקערת הפירות, מקום קבוע לי ולנסיך להחליף הודעות ומסרים שלא מעונינים שמישהו אחר יראה.

חזרנו, הכל בסדר.
הדלת שלי נעולה . הפיצי בחדר שלה . ו....... איתי בחדר.
אל תיכנסי להגיד בוקר טוב . בסדר?


נו, טוב שיהיה.
פרחחון קטן .

שרבטתי סמיילי ענק על הפתק מתחת לשורה האחרונה שלו.

ויצאתי לעבודה.

ועוד שבוע מפרך ממתין לי , אני נמצאת בכזו תקופה לחוצה ,אני רגילה לעומס. אבל , האמת זה פשוט השיא.
שיחה שהיתה לי אתמול , ממש מסכמת את הנושא.
לפני שבועיים הגיעה בקשה להדרכה. היות והמתקשר ידיד טוב שלי , חיפשתי ביומן את התאריך הקרוב ביותר.
לא יאומן , מצאתי חור ביום רביעי ,הודעתי, תיאמנו, יצאה הזמנה .
אתמול התקשר אלי , מגחך ושואל...את יודעת מתי תיאמת לי?
מתי? נו באמת, חיפשתי לך את התאריך הקרוב ביותר, מה לא בסדר עם זה?
בטח פנוי לך, זה נופל בחג.
אופס...
עכשיו גם הבנתי , איך פתאום נוצר חור .

התאריך הבא נופל בסוף יולי , וגם זה , לאחר שצימצמתי . הכנסתי בין לבין. צופפתי מעט את הלו"ז.

מה לא עושים בשביל חבר .

הנחמה היחידה שכנראה בספטמבר יוקל מעט העומס.

כולי תקווה.

הצלחתי להגיע לקצרה הביתה. יש לי מנהג כשמגיעה הביתה ובמיוחד אחרי יום מאומץ ומתיש.
והיום היה כזה. מתיישבת עם העיתון , מפעילה את המערכת, נס קפה , סיגריה . ולאט לאט עד שמייצבת את עצמי .
החוקי מכנה את זה "הסייסטה של דולי". וזו באמת שעה מקודשת, חייבת את זה. להרפות את השרירים, להרגע מכל היום.

ולפתע , מי נכנס.
הנסיך שלי ,
ולראשונה ראיתי אותו עם הסרבל הכחול.

ראיתיו, ונשימתי נעתקה.
כל כך יפה, ובחיי שנוספו לו עוד כמה ס"מ לגובה.

הסרבל כל כך הולם אותו.

פשוט כוסון אמיתי .

המתוקון שלי שרגיל לתת לי ספייס בשעת הרגיעה , הפטיר היי , והתחיל לעלות לחדר.

הייייייייייי, מה זה היי? בוא הנה .
חיבוק ענק , מרגישה את שרירי הכתפיים מתחת לידי.
מריחה את הריח הטוב שלו .
מסניפה אותו לתוכי .

אמא? הכל בסדר ?
בטח שבסדר, התגעגעתי אלייך.
אז...יודעת מה? אני אלך לבריכה יותר מאוחר , בא לך שנגן ביחד?

מתאים.

חצי שעה מעולה .יושבים ביחד ליד הפסנתר . כתף ליד כתף. והידיים המפזזות נוגעות זו בזו.

ולאחר מכן, רגיעה ושלווה.

גיליתי ,זו הסייסטה האמיתית שלי.

בסך הכל יום שני ,
ומה הספקתי :
אתמול - 300 ק"מ .
היום 320 ק"מ.

ומה צפוי ?
מחר - יחסית יום קל - 150 ק"מ.
רביעי - לדרום - 300 ק"מ.
חמישי - שוב , אתנחתא קלה , 150 ק"מ.

שישי , שלא ישעמם , בסביבות 100 ומשהו ק"מ.

וואלה , כדאי להיות נהגת משאית .

יהיה טוב..

היום קלטתי מה בדיוק קרה.
ואין לי מילים.


זה יגיע , באיזשהו שלב , זה יגיע, גם יגיע.

בינתיים....