פינת הפנאי - מתחת לחגורה

הלך יום העצמאות. קיויתי להיות בבית , לראות טלויזיה . להנות מכל סרטי הבורקס.
ופופ...התנפץ,
עובדת .
אומנם אראה אחלה של הופעות. אבל, לא בא לי.

לפחות למוחרת , יש מנוחה.

נשבר לי ,

הימים לפני יום הזיכרון, קשים לי . מרגישה כאילו בתוך בועה ענקית . אוצרת בתוכי ים של זכרונות. כל השנה הכל סגור ואטום. אני הרי אלופת האיפוק .
כל השנה , הכל בפנים. לא מניחה לרגש שיצא, שיתפרץ החוצה. הכל אטום הרמטי, בלי חריץ או סדק קטן.
אני יודעת שמספיק דקירה קטנה והכל משפריץ החוצה.
לא מרשה לשריון להסדק.

מחזיקה מעמד עד יום הזיכרון, ואז...הכל צף.
כל הזכרונות הקשים.
חברים שלא אראה עוד.
חברים שמעדיפה לא לראות כי לא יכולה לראות מה נעשה מהם. ויודעת שגם הם לא רוצים שאראה אותם כך. אז...מנסה להדחיק.

ומחזיקה מעמד , הקופסה אטומה היטב . ולפני יום הזיכרון מתחילה להיות תזוזה. הר געש קטן מתחיל ללהוט בפנים. המכסה מתחיל לרטוט , הנוזל מתחיל לגלוש.

ביום הזכרון , בוקע סופית החוצה.

ואז כשניצבת בבית העלמין , מרשה רק לדמעה אחת לנזול . הרי חונכתי וגדלתי על מסורת שאסור לבכות.אז...רק אחת גולשת. נעצרת בקצה הריס, ועז מתגלגלת על הלח, מגיעה לקצה השפתים, נבלעת פנימה . ושוב מכנסת את עצמי , הקופסה מתחילה להיסגר שוב .

כי אי אפשר לחיות במצב תמידי של זכרונות שכאלה .

הקופסה נאטמת , עד לשנה הבאה .

קטע הזמן בין תחילת ההתבקעות עד לתחילת האטימה , הוא הקשה מכל.

כל כך חם בחוץ, אפילו לא מסיימת סיגריה ונכנסת חזרה.
לא מספיק שנמצאת עכשיו בסוף העולם.
לא מספיק שזו תוספת אקסטרה של עבודה,
כל זה...ואפילו פינת עישון מקורה אין.

כנראה שזו תהיה ההמלצה הראשונה שלי .

פוווווו....חם....חם.....חם.....חם לי....

היום מתחשק לי משהו אחר , משהו שעדיין לא עשינו. גם הקשר בינו לבין בדס"מ הוא דיי קלוש. אבל , ממתי ענין אותי מה קשור ומה לא קשור. ואת החוקים אני קובעת.
היום, אתן לך לראות עוד פן של האישיות הרב גונית שלי. אתה מכיר את האכזריות, הרוע , הקשיחות , את פה הג'ורה שלי . אתה מכיר את הדמיון החולני ואת ההמצאות ששמען יצא לשמצה.

אז היום , אני רוצה משהו אחר.

היום אני רוצה את הפינוק , הליטוף , החיבוק.

היום לא רוצה להיות רעה , היום בא לי סתם להתפנק ,

רוצה להגיע אחרי יום מייגע ומעייף שעברתי . להתיישב על הכורסה , להושיט רגליים קדימה , להתפקרד על הכורסה. להניח לך לחלוץ את הנעליים. לגלגל לאט לאט את הגרביים למטה.
לעסות אצבע אצבע , אחת אחרי השנייה. ללחוץ בעדינות על כף הרגל, לעסות את הבהונות.
להעביר יד על הקרסול, למשש בעדינות את הירכיים והשוקיים. למצוץ אצבע אחרי אצבע.

למרוח קרם רייחני , ולעסות פנימה בשפשןף מתון.

היום אניח לך לפנק אותי , להכין לי את הנס , להדליק לי את הסיגריה .

היום אעבוד בניחותא מול המחשב , ואתה מתחת לשולחן שרוע ומעניק טיפול אוהב לרגליי.

אני אעבוד בנחת ואחוש את לשונך מלקקת ומוצצת . את השפתיים שעוברות ס"מ אחרי ס"מ . לא מפספסות שום פיסה של עור .

אשמע את נשימתך מואצת . אדע שהזין שלך מחוץ בתוך החוטיני ההדוק . יודעת שזה כל מה שאתה רוצה , זה שיא השאיפה שלך לשרת , לפנק ולהתמסר.

זה מה שיהיה היום.

שונאת את יום השואה.מעלה בי זכרונות עגומים מהילדות. כשהייתי ילדה לא ממש הבנתי את המתרחש בבית . כשגדלתי מעט , ולאחר נבירה מעמיקה בספים התחלתי להבין את קצה קצהו של הקרחון , או אולי הר הגעש הפרטי שהיה אצלי בבית.
הפסיכולוגים מספרים על 2 דפוסי התנהגות של אנשים ששרדו את השואה . סוג אחד מספר מה שעבר עליו. מעלה זכרונות , מנסה להסתגל למציאות העכשווית.
הסוג השני , וזה הסוג שאיתו חייתי בבית. זה אנשים שמנסים לשכוח , לא רוצים שום קשר למאורעות שעברו עליהם.
הורי, אנשים חזקים מאוד שצלחו את השואה. הגיעו לארץ ב48, בנו את חייהם מהתחלה . אבא עשה חיל בעבודה. התעשר הפך לאיש עסקים. אמא היתה עזר כנגדו.
כביכול אנשים מצליחים ומאושים. למעט צל כבד אחד. ענן שחור שליוה אותם.
ביום השואה , אצלנו הרדיו היה סגור , הטלויזיה מכובה . לא רצו לראות לא רצו לדעת.
גם לא סיפרו בבית.
גם לא שמרו על קשר עם קרובים שנשארו בחו"ל.
כאילו לא היה .
לפעמים, ניסיתי לשאול. כשהייתי קטנה , קיבלתי תשובות מתחמקות, או הסבה לנושא אחר.
וכשגדלתי מעט, אבא לקח לשיחה, הסביר בטון רציני , שיש דברים שעברו, נשארו בעבר, ושם ישארו קבורים לנצח נצחים. וכי מבקש ממני, שלא אזכיר, לא אשאל, כי למרות שעברו שנים , הפצע אולי הגליד מעט, אבל כל צפירה, כל כתבה בעיתון, כל סרטון בטלויזיה, ואפיל ו ראיית מספר חרוט על זרוע של מישהו, מקפיצה אותם בבת אחת לעבר השנוא.
שאלתי, ומה עם אמא?
הרבה יותר נורא , נא לא להזכיר זאת שוב, השיחה סגורה, פסק בטון ובמבטא האוסטרי האופייני ליקה שבו.
הבנתי ולא הבנתי, ניסיתי להבין ולא ממש הצלחתי.
בחלוף מספר שנים , כשנסעתי לעיר מולדתו של אבי לדון על צוואות ורכוש שהותירה משפחתו העשירה, קלטתי עוד שברי ורסיסי דברים. אבא , לא היה מוכן לנסוע לשם. אמא , גם כן לא . והעו"ד שלחץ שכנע אותם שאני אסע .
ילדונת בת 16 הגעתי לתרבות אחרת, מטבע הדברים שלא כך כך אהבו אותי , בתור אחת שהגיעה לנגוס בירושה. אבל זכיתי להכיר כמה חברים שלהם מאותה תקופה. ומהסיפורים שלהם , הבנתי למה אצלנו בבית זה כך.
סיפרו לי, שתיתי בצמא כל פירור מידע, האזנתי בפה פעור ובאוזנים שוקקות.
הקשבתי ....והצטערתי ששומעת.
האזנתי ....והבכי חנק בפנים.
הבנתי מעט שבמעט.
אבא היה נשוי ואב ל2 ילדים. לא שכח מעולם , שהתגייס לצבא הרוסי ללחום נגד הגרמנים. לא סלח לעצמו שנסע להגן , ובבית שהאמין שיש הגנה. נספו אשתו והילדים.
אמא שאיבדה בעל וילדים. הסתתרה בכפר גרמני , החזות הארית והמבטא נתנו לה מחסה. בלילות הצטרפה לשורות הפרטיזנים לחמה בחירוף נפש. עד תום המלחמה .

כשחזרתי הביתה , הסתכלתי על שניהם בצורה אחרת. כבר לא כעסתי . הבנתי .

ועל היתר עוד אספר ..

ובכן...., לא היה טוב.
לא היה טוב מאוד,

היה מצויין!!!!
:)

😄 שרמוטה תתכונני, לפשק רחב, מגבת, 4 אטבים , באטפלאג.
....................................

העבודה לא נגמרת, קשה לי , מפריע לי .
מתה לשוחח עם הקשר החדש . אישיות מדהימה ומרתקת שהכרתי בפסח.
נלחמת בעצמי , אלמלא הייתי חייבת להגיש מחר ....הניצוצות כבר היו עפים מפה ועד הודעה חדשה.

כלבונת רעבה שלי , שמרי על עצמך. השארי במצב מיוחם.
לטפי אחת לשעה את הביצים, העבירי אצבע על הזין.
רשאית לאונן , אבל...לא לגמור!
כל כך רוצה לראותך עם החוטיני הצמוד וההדוק.
הפס שנכנס בדיוק בין הישבנים. מבליט .
בקושי מכסה על הזין הענק .

שרמוטה חרמנית שלי ,
מקווה לסיים מהר ולהיות איתך.

מתגעגעת..

עוד 3 שעות עבודה ומסיימת סוף סוף.
הלוואי והיה איזשהו סאב שמבין בעבודה שלי , ויכולתי לתת לו לעזור במשהו.
מצד שני , הרי בחיים לא אחשוף את סוג העבודה שלי ,
אז, גזו החלומות לעזרה.
קדימה, רבותה .

זה יגמר , מתישהו...