לישון בלי לחלום

יום הכיפורים בפתח, הרהורים על השנה החולפת.

האם התנהגתי כראוי? ממי אני צריכה לבקש סליחה?

השנה הייתה שנה לא רגילה, השתנתי. לא התנהגתי כראוי. כנראה לאף אחד.

ממי אני צריכה לבקש סליחה? בעצם, על מה לבקש סליחה?

האנשים החשובים לי באמת, כבר סלחו. התחבקנו, המשכנו בעליות, גם בירידות אבל ביחד.

כל השאר, מה איתם?

על חלק מהמקרים אני באמת מצטערת, על השאר בכלל לא. אבל העיקר הוא שלא בא לי להתנצל כלל, גם לא על המקרים שעליהם אני כן מצטערת.

קיים הגבול הדק הזה בין נימוס וצביעות. אז אצלי הוא זז קצת, אם אני לא מסמפטת מישהו, ספק אם יקבל ברכת שלום, בטח שלא אתעניין בשלומו.

זו אני, לא יורדת חלק בגרון. אבל אמיתית.

אולי אני אשאר לבד בסוף, אבל לפחות אדע מי חבר אמת.

אז עכשיו נותר הדבר הכי חשוב, האם אני צריכה לבקש סליחה מעצמי? על מה? האם אני סולחת?

אומרים שאחרי השנה הזו יותר קל. האם אני אחזור לעצמי, או שהשתנתי לעד?

יום הכיפורים בפתח.

http://img.mako.co.il/2014/09/18/stjhsrjsdyjdfy19_c.jpg

* זכויות לניב תישבי, אסופה

כשרוצים לאכול סברס, צריך לדעת איך בעדינות לקלף אותו, בלי להידקר.

כשמצליחים, יש בפנים פרי מתוק וטעים.

לפעמים נדקרים בדרך - מבאס, אבל עדיין לבסוף - נהנים.

אבל אחרי שמקלפים אותו, עבודה לא קלה, 

מגלים שהוא רקוב, אי אפשר להנות ממנו.

זה מבאס, כפליים.

כזו אני, מאכזבת את כולם סביבי.

לא יודעת אם בא לי לבקש סליחה מהם או לא.

אבל דווקא האדם שאותו אני הייתי הכי הרבה מאכזבת,

דווקא לו הייתי רוצה להראות שלשם שינוי הוא טועה ואני צודקת.

לבקש סליחה, אבל יותר - לסלוח לו.

גם מפרי רקוב, אפשר להוציא זרע.

לשתול, לחכות, קצת מים מידי פעם - זה הכל.

יהיו עוד המון פירות טעימים לאכול.

אני לא צריכה שפה גבוהה, רק לא שפה זולה וקלוקלת.

לכן אני שמה לב לכתיבה של אנשים פה.

איכשהו, מרגיש לי שהרבה מאוד מהם דיסלקטים.

כלומר, הרוב בעלי לקות שפתית (שפה דלה, למי שלא מכיר את המושג) וזה לא הנושא פה. 

בהזדמנות זו, שיעור קצר בדקדוק: כל פעולה עתידית של גוף ראשון יחיד מתחילה באות א, לא י!! (הוצאת קיטור, כמו כל הפוסט הזה).

חזרה לעיקר, הרבה מאוד כותבים בשגיאות כתיב.

אני מבינה שיש עולים חדשים, אני יודעת שיש דיסלקטים.

אבל בריכוזים כאלו??

נראה לי שזה פשוט תירוץ נוח.

גם אני מקלידה גרוע, המח שלי רץ מהר יותר מהאצבעות והאותיות מתחלפות או נעלמות (בעצם, אולי הוא עובד לאט יותר... לא בדקתי).

לכן אני בודקת לפני ששולחת, או מתקנת אחרי.

או שאולי יש קשר בין דיסלקציה לנטייה לBDSM, האם הגנים שלהם צמודים? 

אני מנסה לצעוק, להתעצבן, להסביר שלא.

כלומר, אני מתעצבנת, כועסת, צועקת ומסבירה שלא, אני לא רוצה, לא מוכנה.

זה לא כיף לי.

אבל זה לא עובר.

אולי כי הכל מלווה בצחוק בלתי נפסק.

צחוק בלתי נשלט, כיפי כל כך.

אז כן כיף לי?

http://verkoren.files.wordpress.com/2013/03/dont-die-a-virgin-seriously-there-are-terrorists-waiting-for-you-up-there.jpg

איזה כיף לצאת מוקדם מהעבודה.

להגיע מוקדם הביתה, ולהספיק עוד קצת לפני שנופלים למיטה.

הכי כיף, סקס מייד כשחוזרים.

להספיק פעם נוספת במהלך היום.

חבל שלא כל יום זה רלוונטי,

מצד שני, זה מה שעושה את זה כל כך מיוחד.

לפני שנים עברתי תהליך של השלמה עם המיניות שלי.

זה לא היה קל, בטח שלא קרה ביום אחד. הרי קודם כל הייתי צריכה להודות בפני עצמי שאני שלמה עם מה שעושה לי את זה, בטח שאח"כ לעשות את הצעד ולבצע.

גם בדס"מ זה תהליך של יציאה מהארון, גם אם רק בדלתיים סגורות ולא כלפי כולם שם בחוץ.

יצאתי.

אבל במקביל היה תהליך נוסף ושונה של יציאה מהארון שהייתי צריכה לעבור, אם ביני לבין עצמי ואם כלפי האחרים שם בחוץ.

מעולם לא אהבתי ילדים, מעולם לא עשיתי בייביסיטר כנערה. יש לי רתיעה מורגשת מהם (ברורה כל מי שרואה אותי בסביבתם).

אבל בטח שפה בישראל, בשנת 2014, עדיין מקובל להתחתן ולהקים משפחה. זה מצופה ממני כאישה, שאני אמצא גבר, נתחתן ונביא ילדים.

אין יום שלא שואלים אותי, מה עם להתחתן? את לא רוצה ילדים?

אז במשך שנים, חיפשתי באופן מודע או לא, בן זוג שיהיה אבהי, כדי שיוכל לגדל את ילדנו, כי ברור לי שזה גדול עלי בכמה מספרים. אפילו מצאתי אחד כזה, הקשר נגמר מסיבות אחרות ולא רלוונטיות.

אבל אז, הגעתי להשלמה לא רק כלפי עצמי, אלא גם כלפי חוץ, אני לא רוצה ילדים. יש מדינות בעולם שבהן מקובל שזוגות מקימים משפחה בלי להתחתן, יש מדינות בעולם שבהן מקובל להתחתן ולא להביא ילדים ואני מדברת על מדינות מערביות.

אז יצאתי מהארון, אני רוצה זוגיות, לא מחפשת להקים משפחה.

אפילו העזתי לטפטף את זה למשפחתי - צעד מאוד משמעותי של יציאה מהארון עבורי.

אבל מה לעשות, הספק מחלחל. מה אם יום אחד, אני אתעורר וארצה ילדים? מה אם זה יהיה מאוחר מידי?

הרי אין יום שלא שואלים אותי אם אני לא מפחדת מזה, אין יום שלא מחדירים בי את הספק, רק כי ככה זו הנורמה? אולי הם יודעים משהו שאני לא? הרי להם יש ילדים, הם מבינים את המשמעות, לא סתם אפילו קובעים לי שאני ארצה ילדים זה רק עניין של זמן.

לאחרונה, ישנם מצבים שאני מסתכלת על תינוקות וחושבת שהייתי יכולה לרצות אחד. אולי אני מתבגרת?

אבל ברור לי, שבין לרצות אחד לרגעים, לבין ממש לעשות אחד ולגדל אותו - יש פער עצום. אני כאישיות לא אמהית מספקי, אני מודה - אני אגואיסטית מידי.

האם אני צריכה לחיות את חיי כרגע כמו שטוב לי עכשיו? או לשמור אופציות לעתיד, לו בגלל הספק התמידי שמחדירה בי הסביבה?

בעיקר בגלל החשש מהלא ידוע, מהבדידות שאולי תהיה, כשכולם סביבי חובקים צאצאים, עסוקים למשפחתם ורק אני שם לבד.

האם היצר האמהי שלי יתעורר או לא? מתי?

למה ספק ממשהו שלא ידוע ולא בטוח שיקרה, מפריע לי כל כך עכשיו?

לא נרדמת.

מחשבות מתרוצצות בראשי, מכל הכיוונים וכל הסוגים.

הוא בחיקי, שומעת את נשימתו, ישן עמוק.

נושקת לו, מלטפת.

מרגישה שזכיתי, שיש לי את הזכות לאהוב אותו.

יותר מכך, שהוא אוהב אותי.