סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בעיקר שלו

"הגבר הזה, שמצייר בעזרת שפתיו את גורלה,כותב ומוחק מבלי לנשק אותה אפילו, איך היא יכולה לשכוח כל מה שמעולם לא קרה בינה לבינו?"

©כל הזכויות לתכנים אשר הוצגו בבלוג זה על ידי יוצרו, לרבות כל הזכויות החוקיות אשר שמורות כקנין רוחני, זכויות יוצרים והפצה וכל קנין אחר- כל אלה הינם בבחינת בבעלותו של בעל הבלוג.התכנים המוצגים והן התגובות הינם בבחינת לשימוש הקורא בצורה אישית, ואין לעשות שום שימוש שחורג מכך,לרבות שימושים מסחריים, הדפסה ושיכפול ו/או כל פירסום, כל זאת ללא קבלת הסכמת בעל הבלוג מראש ובכתב.
לפני 4 חודשים. 19 בנובמבר 2023 בשעה 18:13

מדינת ישראל:

חומר אנושי של ליגת האלופות

ומערך ניהול של ליגה ג׳ צפון

לפני 4 חודשים. 17 בנובמבר 2023 בשעה 15:45

 

לפני 4 חודשים. 13 בנובמבר 2023 בשעה 6:38

לפני שנים, בתקופת האבן, הכרתי איש אחד , מכובד ודי ידוע, בעל שרשרת תארים ומחקרים וידע רחב עד אינסופי בכל דבר וענין.
ההיכרות היתה לא מעמיקה .
'שלום שלום', וגם 'מה שלומך?' ועוד פטפוטים כאלה. התאים לי. מאד.
באחד הימים הוא ביקש ממני להיות עדה. לחתימה לצוואתו.
'במה זה כרוך'? שאלתי. 'כמעט בשום דבר' ענה. 'כל מה שאת צריכה זה לראות אותי חותם עליה. לא תדעי מה כתוב בה. ואתן לך העתק במעטפה חתומה, שיהיה לך'.
הסכמתי. לא כרוך בכלום.....
בתקופה ההיא שהכרתי אותו, היה כבר גרוש מאם ילדיו וידעתי , גם ממנו וגם מרכילות, שהתהליך היה מכוער ודי מזוויע והמון סיפורים סופרו אודותיה.
לא עמדה בבושה ולכן גרמה שוב ושוב בושה לו.
והוא? מצא את הנפש התאומה שלו (כך טען) וחי בין כל הסערות האלה עם הרבה הומור וסיפורי מעשיות.
עד כאן, מוכר. לא רק לי. גם לחלק מכם.
מספר שנים עברו והאיש חלה ועצם את עיניו כשחברתו לידו. חברה שהיתה לי כחברה.אישה רגישה, נעימה, נפש.
עם תום השבעה באתי עם המעטפה 'קחי' אמרתי לה 'אין לי מושג מה כתוב בפנים. אבל אני עדה. ויש עוד עותקים כאלה אצל מספר גורמים'.
ומאותו רגע, היא לא דיברה איתי. התנתקה.
מה שנרשם שם היה מאד לא לטובתה. אפילו אני יכולה לטעון שהצואה היתה לרעתה.
חוש ההומור של המת התגלה כהומור סדיסטי. עד רמת מבחיל.
היא לא סלחה לי. ונאבקה כנגדו.
גם במחיר כבוד המת. זכתה. זה לקח שנים. זכתה.
ולמה אני נזכרת בזה כעת?
בימים האחרונים התבקשתי להיות עדה. לחתימה. שוב.
בעדות אין ידיעה מה כתוב.
רק לפעולה עצמה.
שהאיש עושה את זה בהכרה, לא תחת לחצים וכו וכו וכו.
זוג .
צוואה הדדית.
הוא , גם בגילו המופלג, לא מפסיד שום הזדמנות לפלרטט.
היא אישה חכמה. מאד. לא יודעת אם סלחה לו על המרורים שהאכיל אותה כל השנים (וכן, בעקיצות ההדדיות שהיו שם, בתוך שניות עולה הסיפור שלהם).
העדתי. חמקתי מהחדר.
מועקה.
עד המוות? גם במוות?
*
תהיו בני אדם. זה לא קשה כל כך. גם בחיים . ואם אפשר , גם במוות.
קפיש?



 

לפני 4 חודשים. 30 באוקטובר 2023 בשעה 12:00

אני קוראת את הפוסטים ומקנאה, ממש מקנאה בכל אלה שהתשוקה והליבידו ומשחק השף זורמים בדמם ובכתיבתם.

אים אתם עושים את זה?

טעם החיים?

הגיוני.

אבל איך זה נשמר אצלכם במינון הנכון?

נפלאות דרכי האדם ובת האדם.

*

יותר מאשר שמרו היהודים על הבת, שמרה השבת על היהודים.

מכירים את האימרה הזאת? או אולי אני צריכה לכתוב, האימרה הדבילית הזאת?

לא, היא לא שמרה. ואם חסרה למישהו הוכחה, ה7.10 סיפקה אותה היטב.

אין אלוהים.

ואם היה, הוא מת ב7.10

ואם יש, למי שחושב שעדין יש, אז אני רוצה לומר, שאף אחד, אבל אף אחד , לא יודע איך אלוהים חושב.

ומי שמתיימר לחשוב שהוא יודע, מצטערת לומר לו 'אל תהיה טיפש'.

האלוהים הזה , של מי שמאמין בו, הוא בעל דרכי פעולה ומחשבה לא ברורים.

בכלל, אין שכר ועונש.

(זה נוצרי לחלוטין. ואל תתווכחו איתי, כי גדלתי במשפחה ששרדה שואה ו2 ישיבות גדולות בבני ברק הן על שם סב המשפחה.ועוד כמה דברים אבל נעצור פה) 

אבל יש אנשים שמחליטים שהם יודעים למה זה קרה (דתייים/חילונים/ימנים/שמלאנים). בהחלטיות ,שלי נותר רק להסתכל ולשאול 'באמת?'

*

לאחת מקבוצות הוואטס הרבות שאני חלק מהן יש תקנון 'בלי גזענות, הסתה ושנאה'.

נשמע מעולה, לא?

אז לפני מספר ימים מעלה אחד ממנהלי הקבוצה אמירה נגד שמלאנים שכל כולה אומרת 'מי ששמלאני - פושע'.

פניה אליו בפרטי ש'הלו,יש תקנון לקבוצה' נענית ב'זה לא שינאה, הסתה או גזענות'.

ואז כשאני שואלת 'ובין החטופים, יתכן ויש שמלאנים. הם פושעים????'

הוא עונה לי בלי להסס, בלי להמתין 'ברור' ומעיף אותי מהקבוצה.

אז האם אני מאמינה שאנחנו מאוחדים?

לא באמת.

האם נצא אחרים מזה?

הלוואי.

 *

אני מקנאה בכל מי שחושב שנצא חזקים מזה.

לפני שזה יקרה, נבקש סליחה מאלה שלא שמרנו עליהם כמו שצריך.

זה יקח לנו הרבה זמן, כי יש הרבה כאלה .....

 

****

ניסים לוק אביה של שני ז"ל.
75 למדינה:
"25 שנים דור המיסדים.
25 שנים דור המתחזקים.
25 דור ההורסים".
מילים כדורבנות.

לפני 5 חודשים. 21 באוקטובר 2023 בשעה 13:09

ביום הזכרון האחרון עמדתי בחלקה 'שלנו' וכשהתחיל את נאומו שר הביטחון גלנט, שמתי אוזניות באוזני והפניתי את גבי אליו. היו עוד כמה אנשים שנהגו כמוני. מעטים.מדי.

הבעת המחאה נדונה באריכות ובשיח עמוק ימים לא מעטים לפני יום הזיכרון בקבוצת משפחות שכולות.

הכאב הוא אינסופי. העצב הוא נוראי.

איש לא שלל כל סוג של פתרון. גם האנשים המקיימים מפגש משותף עם שכול פלסתינאי רשמו את רצונם לקיים מאהל שיח. לא היתה הסכמה על פתרון משותף אחד.

היה שיח.

הקבוצה נשארה פעילה מאז.

אני שייכת למשפחת השכול.

לא שאלו אף פעם לעדתי, נטייתי המינית, דעותי הפוליטיות וגודל הרכוש שלי. רק שאלו ' מי נפל? באיזה קרב?'. וזהו.

מספר הנופלים במערכות ישראל הוא 24,213 נכון ל6.10. מספר קורבנות האיבה הוא 4,255 נכון ל6.10.

אני שייכת לקבוצה מאד ייחודית בתוך המרחב האנושי העצוב הזה.קבוצה של נופלים שהינם קרובי משפחה (סב ונכד,אב ובן, בני דודים ועוד).

בתת קבוצה הזאת ישנה תת קבוצה. קבוצת האחים. שני אחים. יש גם שלושה. היינו ספורים. מעטים. ממש.

ב7.10 הוכפלנו.

לא הוכפלנו, הושלשנו.

לא הושלשנו, הורבענו.

לא הורבענו, חומשנו.

הפוסט לא נכתב שתרחמו. שתאמרו כמה נורא. שבכלל תביעו דעתכם. הפוסט נכתב לומר לכם שמשפחה שמתפרקת זה לדראון עולם. ושאף אחד לא יגיד שקמים מזה.

האחים שנפלו נקראו על שם בני משפחה שאפרם מפוזר באירופה. אולי גם מטייל בעולם עם מימי הנהרות. ומאז נאסר במשפחתנו לתת שם לרך הנולד על שם הנופלים. 'כי אם להם לא היה מזל, איזה סיבה יש לתת לתינוק.ת שם חסר מזל?'. הגיון בריא....

זו זעקה בלי קול. גם בלי באמת מילים. אין בה בעד או נגד שום דבר. יש בה רק דבר אחד - הבנה שבמדינת ישראל, הדבר הכי הכי זול זה חיי אדם.

 

לפני 5 חודשים. 16 באוקטובר 2023 בשעה 7:25

שכל מה שרע יגמר מהר וכל מה שטוב פשוט ישאר

לפני 5 חודשים. 12 באוקטובר 2023 בשעה 2:28

רק תסבירו לי

איך

לב

עם שני חדרים

רגילים

ללא ממד

ללא מרחב

מוגן

אמור להכיל

את כל

השבר הזה

 

כתבה - ריקי לאופר

 

 

לפני 5 חודשים. 10 באוקטובר 2023 בשעה 5:41

זו לא העת לכעוס.

זו העת לתת כתף. להרתם. לתת כל מה שנדרש. פיזי ורוחני.

זו לא העת לדרוש תשובות.

זו העת לשדר תקווה. אמונה בכוחנו. אמון ביכולתנו.

זו לא העת להתעסק בחשבונות.מכל סוג שהוא.

זו העת לספור גופות, נעדרים, שבויים. 

זו העת לכאוב. לנסות להבין. להסתכל ולדעת שיהיו אנשים שלעולם לא יענו לי יותר. שהמראות יהיו אחרים מעתה והלאה. 

זו לא העת לכתוב.

זו העת לשתוק.

ולאהוב.

רק לאהוב.

ולחבק את היקרים לנו.

הכי חזק שיש.

 

 

 

 

 

 

לפני 5 חודשים. 30 בספטמבר 2023 בשעה 8:42

המילים, המילים הארוכות והקצרות, הנאמרות והדוממות, בעברית של מעלה או למטה, השירה או הקללה, בקצירו: המילים האלה כבר לא זורמות לי בין הידיים ובטח לא בין השיניים. זה היה לי ברור שזה יקרה. רק אני לא בטוחה שחשבתי על מה שאני ארגיש. בכלל, אני תמיד חושבת מה מסביבי, לא משנה מי, מרגישים והרבה הרבה פחות על עצמי. וזה ברור, נכון? כי אני מתחמקת. להתעמת. עם התחושות שלי. הכל סביבי כרגע בטייפון/רעידת אדמה/התפרצות געשית , לא משנה איזה תופעת טבע יש, זה שם. המשפחתי. הסביבתי. העיסקי. הארצי. כדור הארץ!!! כדור הארץ והאקלים כל כולו זועק ואני קוראת. וממשיכה הלאה. אני. כן אני. שכל דבר איכפת לי. מפריע לי. אני מזניחה את הרגשות שהמילים מעוררות בי וממשיכה. כי ככה זה. כי החלטתי. 

זה אידיוטי. גם את זה אני יודעת. ההחלטה ונגזרותיה. ובינינו? מה זה משנה? איש לא יודע שהחלטתי. אבל אני, רק אני, יודעת שלפעמים מותר לי לקחת פסק זמן. חבל שהוא בלי תאריך תפוגה. והאמת? אני גם לא יודעת מה אני רוצה. בכל שיחה . בכל אינטרקציה. אני שואלת את עצמי - יש מטרה? והיא? ולא בטוח שאני יודעת מהיא. אני רק רואה את האדוות. אין כעס. אין פאן. אין אכזבה. אין . פשוט אין. בחלק מהדברים יש. עצב גדול. וזה טבעי. אבל גם אותו אני אגלגל בין המילים ואומר לסביבה את כל האימרות השחוקות. שפעם מאד האמנתי בהן. היום? לא יודעת. לא דנה עם אמונה על דבר. או חצי דבר.

ויש משפטים שמוחצים לי את הלב. וזה משמח אותי. כי זה מעיד על משהו. ויש משפטים שמפשיטים לי חיוך ענק וזה משמח אותי. כי גם זה מעיד על משהו. ויש מילים שעושות לי נעים. מעט. ויש מילים שגורמות לי לשמוח. מעט. אבל יש. ואני כבר לא פוליאנה ולא בילבי ולא היידי ואפילו לא רובינזון קרוזו. אני אני.. אבל אני תמיד נשאר אני.....

ושוב, המילים שכתבתי, לא הצליחו לבוא לידי הבעה כמו שרציתי. וזה לא באסה. זו רק תובנה. של אי הצלחה? של אי בהירות? של מאבק פנימי?

לא יודעת. אולי פעם אבין ואדע. ואולי לא.

קפה, מישהו? מישהיא?

לפני 6 חודשים. 21 בספטמבר 2023 בשעה 12:30

רק למתים המלחמה תמה