אמון.
כבר ימים ארוכים הפוסט הזה מסתובב לי בראש.
כל פעם שורה שורה אחרת מצטרפת אליו ועדיין הבלאגן כל כך גדול ואת שורת הפתיחה טרם מצאתי.
אמון. אמינות. אותה גברת בשינוי אדרת.
כי הרי אם אחד לא מתקיים, השני גם הוא מתפוגג, ולהפך
ומבחינתי, השבר הגדול ביותר בכל שנותי.
האמון שלי באדם הוא טוטאלי. עד שהוכח אחרת, ומשכבר הוכח אחרת הדלת נטרקת בזעם, בלי חרטות.
לרוב לתמיד.
אני דורשת מעט מאוד. בעיקר את זה.
ומציעה מצידי בדיוק את אותו הדבר, עד כדי פתיחות מגעילה. לא מסתירה, לא מלבינה, לא שותקת.
הכל על השולחן, תוכי כברי, ללא הנחות,לאא היסוסים.
על אחת כמה וכמה בתוך מערכת יחסים זוגית.
וכן, אני טוטאלית. כשאתה לא מספר, מבחינתי על כל פנים, זה בעצם הסתרה ובסופו של דבר מעילה באמון שלי בך.
וכשאתה מסתיר, אתה לא אמין .
וכשאתה בן זוגי ואתה לא אמין, אני לא טורקת דלת אלא מנסה להסביר, לגרום להבנה, לדרוש הדדיות,
ואם אחרי כל אלו, נותרת בחוסר אמינותך, הדלת תטרק.
אבל גיליתי שיש עלבון גדול מזה:
להיות לא אמין ולהאשים אותי בחוסר אמינות. פעם אחר פעם אחר פעם.
