@@@כל האמור מטה הוא פרי דימיוני@@@
הכאב שלי משאיר סימנים, אבל לא כאלה שרואים מבחוץ
או שקצת איפור יכול להסתיר.
הכאב שלי הוא שלי, והוא ילווה אותי לכל החיים.
מאסטרים יבואו ואולי ילכו והם כולם ינסו לעשות את
מה שזה שלפניהם לא הצליח, הם ינסו לעזור.
אחד או שניים יצילחו הרבה יותר השאר יעשו הכול גרוע יותר.
והכאב שלי לא משנה מה הוא ישאר איתי,
כי הוא מלווה אותי מתחילת דרכי כבת אדם.
הכאב שלי על מה שעשיתי לעצמי, על מה שעשיתי לקרובים אלי ועל מה שעשו לי.
ימים מסוימים אני ארגיש אותו יותר, באחרים קצת פחות.
היום יותר, מחר אני מקווה שפחות.
היום הכאב מתרכז במשפחה ובמה שקרה ובמה שיקרה לה.
כי בסופו של יום אחרי שאני מורידה את אורח החיים של השפחה אליהם אני חוזרת
והם שלא יודעים, מנחמים.
בלי להבין שעוד אחד שפתחתי את ליבי בפניו רק כדי שלא יהיו נפילות גם הוא דחה אותי אפילו בלי לטרוח להגיד שלום.
ועכשיו תורי לנחם את עצמי ולהגיד "די סיימתי עם זה! זה לא שווה את הכאב!"
ואז אני נזכרת בכאב שכבר קיים ואיך מה שקרה רק מתווסף לערמה
שגם ככה הולכת וגדלה. הריי אני המענישה היותור חזקה כלפי עצמי מאשר כל מאסטר שתמצאו לי.
והכאב קיים, עכשיו היא עוזבת ועוד כמה זמן היא תחזור ואז יכאב לי יותר כי העונש שלה יצטרך להימשך עוד הרבה זמן והיא האדם היחיד שבכל חיי לא יכולתי מעולם לכעוס עליו.
ועכשיו אני מענישה אותה, מענישה אותה כדי שהיא תלמד ויכאב לה קצת עכשיו במקום שלי יכאב הרבה יותר אחר כך כי נכשלתי במשימתי היחידה.
להגן עליה.
לפני 13 שנים. 1 ביולי 2011 בשעה 18:01