לפני 20 שנים. 20 בספטמבר 2004 בשעה 17:23
דפקת בדלת. מה כבר הגיע הזמן?
פתחתי אותה לבושה לפי הוראותיך. מלאת חששות.
הסתכלת עלי ואמרת: "בדיוק מה שחשבתי". ואני חשבתי לעצמי: "מצאתי חן בעיניו, זאת הקלה".
הדבר הראשון שבוריס אמר לי היה לעלות על הכסא הישן של סבתא שלי. יש לי פחד גבהים, אני משתדלת מאוד לא לעמוד על כסאות, בודאי אם הם בני 60 שנה. להגיד? עליתי על הכסא. לא ברור לי איזה פחד גדול יותר: הפחד מבוריס ומה שמחכה לי או הפחד להיות על הכסא. אם סבתא שלי היתה יודעת..
בוריס התחיל את בדיקותיו. כמו השמועות הוא מאוד לא נעים. בעצם זאת מחמאה לעומת מה שהוא. הוא אגרסיבי, פה מזוהם ובוטה. לא חוסך השפלות. פתאום הופיע מחדש. לחיבוק ונשיקה. מרגיע כל-כך, אבל גם מלא חשש. למה הוא מכין אותי?
אמרתי לך שדוקא החיבוק הוא זה שגרם לי לרצות לבכות.
בסוף בכיתי - פעמיים. לא זוכרת את הפעם האחרונה שבכיתי.
תודה.