את הדברים הללו כתבתי אתמול בצהרים:
יושבת לי בעבודה.
הריכוז ממני והלאה. מדי פעם בפעם מצליחה ליצר פרץ עבודה של כמה דקות. המחשבות זורמות מעליהן לשמונה וחצי בערב. האם נחליט לטוס לאמסטרדם או אולי נוותר?
מקווה שלא.
אהבתי את השיחות איתך בטלפון.
גם לאולגה יש מה לכתוב:
בוריס השאיר הוראות ברורות לגבי צפיותיו ממני היום. אני רוצה את העבודה אצלו. חייבת את העבודה אצלו. יש לי משפחה לתמוך בה והם (הורים, אחים והילד הנפלא שלי) כולם תלויים רק בי.
בגד סקסי לבן הוא בקש. מאיפה יש לי כזה?
רוצה שבוריס יהיה מרוצה ממני.
שמעתי שהוא קפדן מאוד עם הבנות שלו. שיש לו דרישות גבוהות מהן ושהוא עורך בדיקות מקיפות לפני שהוא מוכן לקבל מישהיא לעבודה. אני לא יכולה לתת לענין פעוט כמו בגד למנוע ממני את העבודה הזו. מי יממן לאבא את התרופות? לאמא את טיפולי השיניים? לא לדבר על יאשקה המתוק שלי - לו מגיע הטוב ביותר.
כל מה שבוריס רוצה, אני צריכה להסכים לו. אם זה לא מוצא חן בעיני, אסור שהוא ירגיש. אסור, ממש אסור! נטשה צריכה ספרים לבית-הספר, אנטולי צריך נעליים חדשות ולטניה התפרק הילקוט לחלוטין. אנחנו חייבים שכר דירה כבר חצי שנה.
מה שבורים רוצה, אני אעשה. אסור לגרום לו חוסר נחת או אי שביעות רצון, אפילו הקלה ביותר. הכל אני אעשה בכדי לקבל את העבודה. אם בוריס יבקש אני אפילו אזחל על הרצפה ואלקק לו את הרגליים, את פי הטבעת, את בית השחי. הכל רק שיקבל אותי למכון שלו.
רוצה שיגיע כבר הזמן של הפגישה. לגמור עם המתח הזה. מה יקרה אם בוריס לא ירצה אותי? לא רוצה אפילו לחשוב על אפשרות כזאת.
להתראות אולגה.
גם אני מחכה בקוצר רוח. בקשת שאני אאונן ואחשוב על אולגה ובוריס. הרבה זמן לחשוב לא היה. אחרי משהו כמו 3 דקות התפוצצתי באורגזמה נפלאה ואדירה. כזאת שמרגישים מקצות האצבעות של הרגליים לקצות האצבעות של הידיים. אז תודה.
יושבת לי כאן חרמנית בטירוף ומודה כל רגע שאני לא גבר ולא צריכה להסתיר את אותות החרמנות שלי.
להתראות בשמונה וחצי. רק עוד 5 שעות.
לפני 20 שנים. 20 בספטמבר 2004 בשעה 17:26
