"L" as in "laundry"

ע' וכלבה יצאו לסידורים ואני מנסה ללמוד, החדשות הטובות הן – זה די מטופש, חומר הלימוד, דאט איז, במבט קצת יותר רגוע, אחרי 2 לילות רציפים של שינה ואחרי ש ע' הצליחה, במניירות פולניות לגמרי, לגרום לי לאכול (היא סירבה לאכול כול עוד אני לא אוכלת, כמובן שזה עבד כמו קסם, אני לא מרעיבה אורחים!) החדשות הרעות – אני מבעבעת, אומנם יותר בשקט, האינטנסיביות של הרגשות הרפתה מעט מהגוף המותש שלי, הפסקתי לחטוף זרמים מהזן המפרק לחתוכות, פחות בחילות, ועור הפנים שלי חזר לגוון חי יותר, אבל עדיין, אני מנהלת מלחמת התשה נגד 80 אחוז מהמוח שלי שעסוק בפסטיבל שלם של דברים, ורגשית, רגשית אני מבינה שזו מנוחה, זמנית, עד שהיא תשוב מחו"ל, ומנסה לנצל את ההפוגה הזו ולא לחשוב, לא לחשוב לא לחשוב, אני רק לא רוצה להפסיק להרגיש, הניתוק עושה אותי זומבי אומללה וחסרת דחף חיים, ואם יש משהו שאני זקוקה לו עכשיו זה דחף החיים שלי, לכן להשתמש בכלים הישנים, ז"א הדחקה אלגנטית ומוחלטת, לא בה בחשבון, זה כמו לירות לעצמי בראש חץ מרדים, אז אני נשארת חיה, אבל מנסה לא להתפלץ, זה קשה, קשה, קשה, קשה, אני נחשול אדיר של רגשות מתחלפים, הם עוברים בי כמו זרמי חשמל, במהלך כול היום, התרגשות, עצב, אהבה, שברון לב, תשוקה, חמלה, תקווה, צער, דאגה, זרמים קטנים וסגולים שמשתלטים על הגוף שלי במקלחת, בזמן שאני מכינה קפה, בזמן שאני לומדת, במעבר בסופר, בזמן שטיפת כלים, לרוב הם אפילו לא הופכים למילים, או למחשבות ברורות, רק זרמים של רגש, איזה מזל שאני בחופשה מהעבודה.

אתמול בחצות ייחלתי לה מזל טוב, ודיברנו קצת, והיה לא קל, וזה הולך להיות לא קל, בסוף השיחה היא אמרה שמייחלת לעצמה "זוגיות מאושרת", ואז, אחרי ששתקתי, בוהה במסך, קוראת את המשפט הזה שוב ושוב ולא מצליחה להגיב, היא תיקנה את עצמה ל"אני מאחלת לעצמי זוגות מאושרת אתך, עם המון אושר וסקס מדהים" לפעמים אני תוהה (כבר חצי שנה שהמחשבה הזו עולה בי) האם במקום כלשהו היא רוצה שאני אלך ופשוט לא מצליחה להודות בזה בפני עצמה, לפני שלושה חודשים המחשבה הזו עוד הייתה מעבירה אותי על דעתי, "למה היא מתכוונת כשהיא אומרת דברים כאלה? היא רוצה שאני אלך?"

אני שורדת יחסית יפה אבל לומדת יפה פחות, הטריק הזדוני הוא כזה – אם אני מתנתקת- אני הופכת לחי מת והסבירות שזה ייגמר בהתקף חרדה ביום הבחינה עולה, חוצמזה, באמת שלא בה לי לקפל את עצמי בחזרה לארון המתים הרגשי שלי, העור שלי מצטמרר באי נחת מהמחשבה. מצד שני – אסור לי לתת לרגשות שלי להפוך למחשבות, הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו הוא להיקרע לגזרים על ידי המוח שלי, להתקע בלופ של מחשבות שלא מובילות שלום מקום, כי כרגע אני בכלל תקועה בין המימדים, אני נמצאת בתוך גומת זמן נפרד קטנה, קפסולת מציאות נפרדת.

אז אני חיה בזהירות, אני כוס מלאה שאסור לטלטל עד הבחינה, ואני הולכת בזהירות, יושבת בזהירות, נושמת עמוק ובזהירות, calm river overflowing, זו אני.

אח, כמה זבל יש לי בראש עכשיו, מזל שיש בלוג, כמו תא וידוי בכנסיית הסאדו מאזוכיזם הרגשי, 20 דקות כריעה מול המחשב, פונט קטן, תגידי 20 פעם BDOC ו5 פעמים את המילה "תובנות" 7 פעמים "לשחרר" 12 "לנשום" ו9 "יהיה בסדר" לפני השינה, ואת מזוככת, לפחות לשעתיים הקרובות, יכולתי להיות נוצרייה מצטיינת.

ע' שלחה לי טקסט שהיא בדרכה בחזרה, מה שאומר שעליי לחזור שוב למצב מרוכז ולהמשיך ללמוד ולא לחשוב, או לחשוב בצורה מוגבלת, או, מה שזה לא יהיה.
יהיה בסדר.

אתמול הגיעה אליי מאמי ע' פלוס כלבה, כנראה שהן נפרדות (היא והזוגה, לא היא והכלבה) והן עברו לכמה ימים לגור אצלנו על הספות, לפחות אחת מהן משילה פרווה, אבל למעשה זה בדיוק מה שהייתי צריכה, מאמי ע' היא חברה משותפת, אני לא יכולה להיכנס איתה לשיחה על כול קורותי בשבועות האחרונים, ובטח שלא לשיחה מורחבת, לכן, עליי לשמור על שפיות יחסית, וללמוד, נראה שאני אפילו מצליחה ללמוד, יחסית, אם כי אני כול fך גדושה ברגשות, אני לגמרי כלי מלא וכול שעה של לימודים מרגישה לי כמו 3.

מחר יש לה יום הולדת, לזוגתי שבחו"ל, הלילה אני אצתרך להתמודד גם עם העניין הזה, ולנשום, חשוב להמשיך לנשום.

ע' מזכירה לי לנשום וללמוד ולאכול, וללכת להתקלח כשאני שוקעת, אני מזכירה לה שהיא לא חוזרת לאקסית, בין לבין אני ממשת את 2 הסטיות הסודיות שלי – שיטוט מרותק לחלוטין ב deviantArt ואיסוף אובססיבי של תמונות מגניבות (בעיקר ציורים מגניבים של נשים יפות,ממש ,shocking), וYouTube , כן אני ילדה בת 12, shoot me, ככה אני.

הרגשות שלי נמצאים בסוג של בידוד, למרות שאני לא מסוגלת ולא רוצה להתנתק לגמרי, אבל חלקית אני פשוט צפה, for my own protection, וזהו, להלן אוסף חלקי מאוד(מאוד) של שטויות, כן, זה באמת הדברים היחידים שאני עושה בהפסקות מלימודים, זה ושיחות מוטיבציה עם הכלבה.

כול שאר חלקי הקיום הרגשי נפשי אישי שלי מאולפים בחדר השינה ויקומו מתישו בעוד כמה ימים עם הנג אובר נוראי (האפשר לאנוס האנשה יותר מזה?), וזה בסדר גמור, ואולי ככה אני אצליח איכשהו לעבור את הבחינה הזו בשלום.

&feature=related



&feature=related

&feature=related



&feature=related



&feature=related

&feature=related

&feature=related

&feature=related

כול הדרך הביתה כתבתי את הפוסט הזה בראש, ממרקרת לעצמי מילים חשובות, מנסה לזכור את כול הפרטים הקטנים, כי אני יודעת שכרגע אני עדיין משושטשת, ומותשת, ועוד לא לגמרי מעכלת.

"אימא, את שברת לי את הלב, הייתי קטנה כול כך, חסרת אונים כול כך, פחדתי כול כך, את שברת את לבי בכול פעם שנסעת, בכול פעם שעזבת אותי לבד, לחכות בלב קפוץ ודרוך, בנפש נזקקת ורכה, את שברת את לבי ואני צריכה שתגידי שאת מצטערת, ואני צריכה שתתכווני לזה, ואני צריכה לסלוח לך, ואני צריכה לשחרר את זה, אני צריכה לאחות את עצמי, אני רוצה להיות מאושרת".

בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי מביטה באימה קפואה ברעב הקמאי שעלה מתוכי כמו מפלצת מעמקים אדירה, עוד רגע ואור היום יגע ברקמה הפצועה של העצמי, עוד שניה ואני נופלת מקצה העולם, עוד שניה ואני שם... הנה, הגענו.

מצחיק, בשנתיים האחרונות נדמה שעשיתי כול דבר אפשרי כדי לוודא שזה לא יקרה שוב, שלא ארגיש שוב לעולם את מלטעות החיה ננעצות לי בבטן, הייתי בטוחה שמעכשיו היה מוגנת מפני עצמי, מצחיק איך הפחד מוביל הישר לתוך לועה המפלצת הפעור.

הימים האחרונים פוצצו את כולי לאלף עזאזל, וכול מה שלחש החל לצרוח, וכול מה שנסדק – נשבר, הימים האחרונים פשטו לי את העור באופן חד ומוחלט כול כך שנשמתי נעתקה מהלם, זבאנג! וזהו, אני – בשר חשוף צורח.

היא התקשרה היום והנכיחה את עצמה במלוא ההתפלצות שהיא עוברת, היא בדיכאון, היא דואגת, קשה לה נורא, היא נשמעה אומללה כול כך, אמרה שהחבל לה שהיא שם בזמן שיש לה את כול הסיבות הכי טובות בעולם להיות פה, היא שם בזמן שיש לה את כול הסיבות הכי טובות בעולם להיות פה, היא שם בזמן ש... המשפט הזה הוא מבוך של משמעויות, היא תמיד שם בזמן שיש לה את כול הסיבות הכי טובות בעולם להיות פה, כמו המעבר לדירה שלנו, כמו יום השנה שלנו, כמו יום ההולדת שלה, כמו יום השנתיים שלנו, כמו אותם שבועיים נוראיים שמלפני חודשיים...ואני אוהבת אותה, נורא נורא נורא, והקול שלה רעד מעט, ויכולתי לדמיין את העיניים הענקיות האלה שלה, כאובות כול כך, אבודות כול כך, ורק רציתי לחבק אותה אליי ולומר שהכול יהיה בסדר גמור, שלא תדאג, שלא תבכה, שלא תכאב, שזה יהיה טוב, ויכולתי להרגיש איך רקמות ועורקים נקרעים בתוך החזה שלי מרוב זוועה, והיא נשמעה מובסת כול כך, אלוהים, אוי אלוהים הזוועה, אבל משהו בתוכי לחץ על הבלמים ולא נתן לי ללכת לאבדון הזה, הרגעתי אותה וסיימתי את השיחה.

אישה מתיילדת יקרה שלי, ילדה מתבגרת נשמה שלי, אני רוצה כול כך לנשק לברכייך הפצועות, להכין לך תה וטוסטים וללטף את שיערך הרך, אבל ילדה אישה אהובה שלי הנפש שלי רעבה להכלה, לתקשורת בתדרים גבוהים, והיא דורשת דברים פתאום, בקול שלא ניתן לבלוע, היא רוצה יותר, ואני מניחה שההקרבה שבכול הנסיעות, והלו"ז המטורף, וציר הכביסה האינסופי בסלון, וכול ההקרבות הקטנות והגדולות שהייתי מוכנה להקריב למען ה"אנחנו" של העתיד, כול זה היה פחות משמעותי, אם לא הייתי מרגישה שלשם האנחנו של העתיד עליי להקריב גם את הקול החי הזה של הנפש שזקוק ומשתוקק ליותר, הרבה יותר, ואם אוותר עליו, אני חוששת שאף אחת מאיתנו לא תרצה לחיות עם האישה שזה יעשה אותי.

ואז גוש הבשר החשוף שהוא אני טס לאורך נחלת בנימין, והלב מאיים לפוצץ את בית החזה, והעיניים מטשטשות, והרעב, והכאב הבוער והבועט והבלתי נתפס הזה, בלתי ניתפס, בלתי ניתן להכלה, על אנושי, אני בשר חשוף עולה באש, והרצון הזה, להתרסק ולמות, רק לעצור את זה, רק לעצור את זה, אבל לא, לא למות אם כי להרוג! רגע של טירוף מוחלט וצלילות מוחלטת, צלילות אבסולוטית, חדות קיומית משונה כזו שמניעה אותי, עכשיו, עכשיו, עכשיו להרוג את החיה, עכשיו, בזה הרגע, לפני שזה שורף אותי בחיים! זהו אקט נואש של הצלה, אני רצה אליה, אל המיתולוגית המקורית, האישה הראשונה שהייתה כול עולמי ושברה את לבי ונפשי וחיי אלפי שברים שונים במאות מקומות קדושים, האישה שמגופה יצאתי אל אוויר העולם הזה.

"אימא, את שברת לי את הלב, הייתי קטנה כול כך, חסרת אונים כול כך, פחדתי כול כך, את שברת את לבי בכול פעם שנסעת, בכול פעם שעזבת אותי לבד, לחכות בלב קפוץ ודרוך, בנפש נזקקת ורכה, את שברת את לבי ואני צריכה שתגידי שאת מצטערת, ואני צריכה שתתכווני לזה, ואני צריכה לסלוח לך, ואני צריכה לשחרר את זה, אני צריכה לאחות את עצמי, אני רוצה להיות מאושרת."

ואני בוכה ומשתנקת לתוך הקפה הדוחה של ארומה, ולא אכפת לי בכלל מי רואה, והיא מתחילה לספר לי, את סיפור נסיעות העבודה האלה, במלוא תפארתן הזוועתית, איך הייתה נוסעת בסופות שלגים באוטובוס ישן ומתפרק למסקווה,וישנה על הרצפה בחדר מלון מעופש, עם עוד 5 נשים, ועומדת בקור של מינוס 35 מעולות בשוק ומוכרת ליוויס מזויף ומעילי פרווה, במשך ימים, מ 3 בבוקר ועד הערב, בשביל להרוויח 100 רובל לאוכל ודברים בסיסיים, איך לא היה לה ממי לבקש עזרה, איך אבי לא שילם מזונות, איך אף אחד בעולם לא היה צריך לא אותי ולא אותה, והעיניים הענקיות שלה מתמלאות בדמעות, והיא נראת פתאום קטנה כול כך, ילדה קטנה כול כך וכואבת, והיא כועסת עליי, איך אני מעיזה בכלל?! וחלק ממני רוצה לקחת בחזרה כול מילה שאמרתי, כי ידעתי תמיד, שהיא הייתה בגיהינום ובחזרה, כי ידעתי תמיד שהיא הייתה ילדה בת 22 אבודה ובודדה בעולם, כי ידעתי תמיד שזה יכאב לה נורא, כי שתקתי תמיד, ואני רוצה לומר לה שגידלה אותי לתפארת אפילו שלא גידלה אותי מעולם, ואני רוצה לומר לה שהיא אימא נהדרת, ושהיא עשתה כמיטב יכולתה, אבל הילדה הקטנה שבי, הילדה הקטנה ונפשה המורעבת, היא לא נותנת, היא שולחת את עיניי הבוכיות היישר לתוך עיניי אמי, והיא יודעת הכול טוב מאוד הגמדה הקטנה, ובאמת באמת שהיא הילדה הטובה של אימא, אבל הפצע הזה שורף בעוצמה מכלה, והיא – קטנה כול כך, קטנה כול כך וכול כך פגועה, אני מרגישה אותה יוצאת לי דרך העור, עיני התכלת ירוק שלה, הכוכבים של אימא, דולקים על פניי, היא לגמרי פה, ואימא – יש לי פצע איום ונורא שאת עשית, את! את את פערת את החור המדמם הזה ותראי – הוא עדיין שורף נורא, אימא, הוא שורף נורא ואני לא יכולה להיות ילדה טובה ולא לבכות, לא יכולה.

אני צריכה אוויר ואנחנו יוצאות, אני עייפה נורא ומאוכזבת, היא לא יכולה, אימא לא יכולה.
ואז ליד דלת העבודה שלה, היא עומדת מדרגה מעליי, ופתאום, לראשונה מזה 12 שנה היא יותר גבוהה ממני שוב, והיא מחבקת אותי, ואומרת שהיא מצטערת, והילדה שלה בוכה לה לתוך הכתף, היא בוכה מכול הבטן, מכול הריאות, מכול הגרון, מכול העיניים, היא בוכה דרך עשרות שנים של בדידות ופחד, היא בוכה דרך כול מימדי הזמן ושערי הנפש, ואימא מצטערת, נורא נורא נורא, ואימא לא התכוונה, ולו רק ידע, לו רק ידע כמה זוועה וסבל היא הולכת להביא לחיי, לו רק הייתה יודעת, ואימא מצטערת נורא.
עוד המון לפני, אבל היום, אני לגמרי הגיבורה שלי היום.

הרכבת מגיעה, גבירותי וגבירותי אני כבר שומעת את חריקת הבלמים על הפסים, והלב שלי מרוסק בכול כך הרבה דרכים, קציץ בשר, מילוי פשטידת רועים.

עוד פחות משבועיים היא חוזרת מחו"ל, עוד פחות משבועיים יש לי בחינה, עוד פחות משבועיים ללמוד, להבריא, לסדר את הראש ולחשוב, לחשוב האם אני באמת רוצה "להתגרש", לפרק בית על כול חפציו, לאפסן את הרהיטים, להפריד כביסות, לסגור חשבונות, להפריד ערמות של חיים ולבכות ולבכות ולבכות ולחפש דירה ולהרגיש לבד ולבכות ולבכות ושוב.

זה תפס אותי, זה הגיע אלי, הענק הירוק התפרץ מתוכי כמו שחששתי שהוא יעשה, הברקסים הלכו, הקליפה נשברה, הצ'יפ הקטן בראש שלי שידע לגרום לי להתיישר לפי התוכנית האנלית של עצמי איבד קשר עם חללית האם, הבטן נפערה ונפלתי פנימה, חשוך רטוב וטחוב פה, כואב לי הראש, כואב לי הגב, אני לא בטוחה אם אני יכולה לזוז ולא בטוחה אם אני זוכרת – מה חיפשתי כאן מלכתחילה?

אבל אני כאן ולמרות שכרגע זה מרגיש בעיקר כמו באר אינסופי, של צער, אני יודעת שיש כאן מפלס שלם של קיום סודי שעליי לחקור, אוטוטו אני אקום, אנער את הראש, אמצא פנס (בטוח יש לי פנס איפשהו, אני לסבית! או אולי לפיד? כן! לפיד זה יותר דרמתי ומגניב למרות שאין לזלזל בפנס טוב, טוב אני סוטה מהנושא) ואלך לחקור את העולם החדש ולהכיר את הילידים, בתקווה שאין להם תוכניות לאכול אותי.
בינתיים התרסקתי על התחת בצורה מרהיבה כול כך שצריך לעשות לזה סרטון ביו טיוב, עם ריפליי ססלואו מושן והערות שוליים באמת, כול השאבנג, I fallen and I can't get up.

מה עושים? פותחים את הבוקר בלהקיא את הנשמה פלוס ארוחת הבוקר של אתמול, מגבשים תוכנית מוצקה מאבדים אותה תוך 45 דקות, מגיעים לעבודה, מפחידים את כול המשרד בעיניי הכלבת שלי, נשלחים הביתה לנוח, ו...עד 9 בבוקר בחזרה לבור, ככה לא עוברים בחינה ככה לא שורדים שבועיים, ככה לא חיים בכלל.

15 שעות מאוחר יותר (4 שעות = שינה, 3 שעות = לימודים, 1.30 = נסיעות הלוך חזור, 0.8 שיחת טלפון מאימא (עוד לפחות 30 דקות שנוספות למניין הזמן בו היא מקצרת את חיי) 2.5 =בכי נסער, 1.20= בכי אלגנטי מלווה בתוגה, 3.2= זין כללי במישור הרגשי המרוט) ואני מגיעה להחלטה הגרנדיוזית שעליי להגיע להחלטה שיש לקחת את עצמי בידיים בקרוב מאוד, ויש לחיות, כי אחרת באמת שאין טעם.
ולחיות אומר לתת לעצמי מרחב רגשי ללמוד, לנסות לטפל בעצמי במקום לחיות בסלון כמו ילדה קטנה שנשכחה בבית ומתחבא בין הצעצועים שלה מהפחד שאורב לה בכול פינה, לחיות מתוך אמונה שמגיע לי שיהיה לי טוב, לנשום את האוויר של הבוקר ולהירטב בגשם ולנהל שיחות עם אנשים זרים ולצחוק בקול רם, בלי להסתיר את הפנים ולא לפחד כול כך, לא לפחד כול כך עד שהראייה מטשטשת והנשימה מתגברת והעולם מצטמצם והולך וקטן וסוגר עליי.

ולהחלים, יום אחד, מתישהו בקרוב, אני אחלים מכול זה.

אחרי הבחינה אני מסתפרת, אצל המהמם, זה הדבר היחיד שאני מסוגלת לתכנן לטווח הקרוב, אנחנו נשב קצת בשקט ונשתה קפה, הוא יחפוף את השיער שלי והמגע שלו יהיה מכבד ורגיש ומרפרף, נחליף איזה חמש מילים על מה שאני רוצה והוא יתחיל לגזור, וזהו, בלי להציץ,בלי להתחרט, בלי לפחד לקבל את מה שביקשתי.

Side note לחברה של ברכה: פיונה אפל אנורקסית.
Hunger hurts bur starving works משפט מדויק שהוכיח את עצמו אינספור פעמים בחיי, במיוחד בימי כאנורקסית, הוכיח את עצמו בתור הדרך הבטוחה ביותר למות, כמובן תוך כדי אשליה של שליטה עצמית גרנדיוזית, והמחשבה שהכוח הפראי הזה שאני חווה כשאני מסרבת לחיות כדרך החיים, הוא, הוא יביס את כול המפלצות.
בכדי להשביע רעב צריך לחוש אותו קודם, על כול גווני הכאב שבו, רק ככה אפשר באמת להבין מה את בעצם מבקשת לעצמך.
כול כך פחדתי מהכאב, וניסיתי להרעיב את הנפש, בתקווה שאולי כך, יום אחד היא סוף סוף תשתוק, ותפסיק לבקש ולכאוב, וארגיש יותר טוב.
אני חושבת שבדרך כולשהי, שאני טרם מצליחה לנסח כי אני עוברת שואה, אני בת מזל שהיא לא סותמת, אני בת מזל שהכאב שהיא מסבה לי כשהיא בועטת ושורטת בתוכי גורם לי להתמודד ולבקש להחלים.

משהו מוזר קורה בממלכת הכביסה מאז יום שבת, זאת אומרת יותר מוזר מהרגיל לאחרונה- היא רוצה אותי, ולא במובן הרעיוני הקבוע של – "אני רוצה להזדקן איתך, את אדירה, עכשיו בואי נראה סדרה ונלך לישון" אלא במובן של להכנס ערומה למיטה ולקלף ממני את הפיג'מה, באמצע הלילה, ללא התדיינות מוקדמת לגביי שעת ההשכמה ומצב המוכנות המנטלית, ללא מזמוזים מנומנמים שכול תוכלתם היא התלבטות עם להמשיך או לעבור לכפיות, היא פשוט התאבדה עליי. בשנה האחרונה היא בעיקר נרדמה עליי או מתחתיי, או עוד לפני שסיימתי לצחצח שיניים.

הייתי די מופתעת, היא אמרה שרצתה לעשות את זה כול היום, והתאפקה עד עכשיו רק כדי לתת לי ללמוד, מוזר, ואני יכולתי להישבע שהיא רצתה לזרוק עליי את הלפטופ רק לפניי שעתיים.
כול זה כמובן העלה בי גל אדיר של הרהורים מבולבלים (איך לא? ארוחת הבוקר שלי פשוט לא שלמה בלי משבר קיומי) בסגנון: האם היא רוצה אותי רק בגלל שאני רחוקה בתוך עצמי? האם זה רק הפחד?
האם אני מתנקמת? מדגימה איך זה מרגיש לחיות עם ולהרגיש בלי?
האם אני מזינה את הפחד שלה? מטפחת אותו, שלא תרפה ממני, שלא תרגע, שלא תשכח, שלא תשכח שגם אני יכולה?
זה היה קצת כמו להזדיין עם אישה זרה, אישה זרה ויפה נורא שרוצה אותי, נדמה שכמעט ושכחתי איך זה מרגיש, ועכשיו היא ערערה לי המערכת, אני עדיין כועסת, ואפילו שאני ממש לא אוהבת את אפרת גוש וכול הפסאודו מאגניבות שלה, התעוררתי היום עם "קרב איגוף" בראש - "בכל כוחך...
תצחקי, תשאגי, תפגעי
תפצעי, תתלשי, תדפקי
שלא תשתקי לעולם יותר עוד.
תילחמי, תהלמי, תצעקי,
תשגעי, תדרשי, תכבשי
שלא תתביישי לעולם יותר עוד"

סוג של מלחמה אצלנו בסלון (חדר שינה) – אני והכעס, זה של האישה החיה, שנזכרה שפעם היא הייתה נחשקת, גם אם מגומגמת לפעמים, גם אם לא תמיד מצליחה לשתוק בזמן, גם אם אובר להוטה לפעמים, גם אם קולית רק תוך כדי ישיבה בשקט מוחלט ומדוגם, גם ועם ולמרות הכול -I am Dykelicious
(dorkalicious במקור, בהשראת "חברה של ברכה", נשמה יפה וערסית יותר אשכנזייה ממני) ולפני שבוע גרמתי לבחורה למעוד על הטוסטוס של עצמה ליד הסופר (תודה לך בחורה עם שיער סגול משונה, באמת שעשית לי את הערב, ולא הפסקתי לפלרטט עם האבוקדו במעברים).

בקיצור, אני וה...אישיו שלי, מולה, שפתאום רוצה אותי נורא, ולוחשת לי מילים שלא נלחשו לי מאז..מאז לפני יותר משנתיים, מאז הפעם ההיא שבאה אליי אחרי החדר כושר, ולמרות שהדלקתי לה דוד...אוף, הנה, אני כבר שוב סוטה מהנושא, סעעמק!!! כן, אז זה אני וההתעוררות הנעלבת שלי מולה וריסי הפלא שלה, גבות הברוק שילדס המרהיבות והתחת שהשיק אלפי טוסטרים, יש מצב שזה לא כוחות...

אבל אני מתעקשת, אני אדיבה ודואגת ומכינה טוסטים ותה ומדליקה דוד אבל אני מתעקשת, שאני עדיין לא "עסקה סגורה" כי משהו כן קורה לי, ונראה לי שאי אפשר להעביר את זה בחיכוך על הירך, למאמי נמאס להיות "מאמי", ואני מתעקשת להגדיר אותי מחדש, כמו שטח כבוש שנלחם על אוטונומיה (אז מטאפורית אני עזה? אלוהים אדירות, I am too(smolanit) gay to function!!! ) אני מתעקשת שמעכשיו אני, שנמצאת ממש במרחק כף יד, אני עכשיו משהו אחר, אני רוצה אותי בחזרה, ואני חושבת, שגם היא, ללא משים, התחילה לאבד עניין כירבולית המנוזלת שהיא "מאמי".

אז מה עכשיו?
האמת היא שאין לי מושג, אני מתעקשת להתעקש, מה שזה לא אומר, והיא ממשיכה לעפעף לעברי ולהיות מהממת.
כרגיל, איפשהו פה ממש יש תובנה כלשהי, any minute now.

היום נערכה עוד ישיבת חירום במרפסת שלי, גדולי המוחות של דורנו (אני ול') דנו בשאלת ההתחרפנות האחרונה שלי, ל' היא חברה מדהימה ויקרה, שלעתים קרובות מגיעה לישיבות פסגה במשרד שלי (ע"ע מרפסת) ותמיד עוזרת לי לשחרר את הרעש ולראות דברים יותר בבירור.

אז דיברנו על ה...מממ, נגיד עניין, שלא לקרוא לזה בשמות דרמתיים כמו משבר, או שינוי, והיא איכשהו אופטימית, לפחות לגביי, היא טוענת שזה טוב, שזה חלק טבעי מזה שהתחלתי להתחבר לעצמי, לרגשות ולחיים ולרצונות שלי, ואני רואה יותר בבירור הכול, בין היתר את מה שחסר לי, את מה שאני רוצה, ואת מה שמונע ממני להיות מאושרת, היא אומרת שכול הכבוד לי, על האומץ ללכת עם השינויים שמתרחשים בי.

אני מחיתי בתוקף, שום אומץ, למעשה, I am scared shitless! פשוט אין לי ברירה, השינוי קורה, בין אם אני רוצה ובין אם לא, ואף אחד לא שאל אותי אם אני מוכנה, אני מתה מפחד, אבל אני לא יכולה לעצור את זה, קצת כמו שיהוקים, או מפולת שלגים, או טעויות הדפסה מביכות באייפון, זה פשוט קורה לבד.

היא התעקשה שאני נהדרת, שיש המון אנשים שלא מעזים לתת לעצמם להשתנות ולעבור תהליך, אני שוב הסברתי שממש, אבל ממש אין לי ברירה, וגם אין לי כוח, ולמעשה, הדבר שאני הכי רוצה כרגע – זה שזה פשוט יפסיק, שזה ילך לאנשהו, יעלם מעצמו, אני רק רוצה להפסיק עם השטויות, אני עייפה, אני רק עוברת תהליכים, כבר שנים, שינוי ענק אחרי שינוי ענק, כאילו אני מקלפת כול הזמן עוד ועוד שכבות של שקרים ודפוסים פוגעניים ונזקים של אנשים אחרים מעל פניי המציאות שלי, ובכול פעם מחדש נכנסת להלם מהנוף שמשתנה.

אני רק רוצה להפסיק עם זה, זה קרוב מדיי לבשר החשוף, זה גדול ומפחיד וקמאי ופראי ואני פוחדת שזה הולך לאכול אותי כמו כריש מיתי שיעלה מתחתית הבטן שלי ויבלע בבת אחת את כול חיי כפי שאני מכירה אותם, או משהו ממש מפחיד בנוסח.

העניין הבעייתי הוא כזה – אני מרגישה מחויבת לאמת, מחויבת? נשואה להתעקשות להצביע על החורים בגרביים וגם לקרוא להם חורים, ואם להתרחק רגע מעולם הכביסה המרתק (עולם האסוציאציות שלי מפגר בלשון המעטה) ברגע שאני כבר מתחילה לראות, אני רואה הכול, ואז אי אפשר לעצור, ואני כול כך פוחדת לאבד את הברקסים עכשיו.

קצת מתחשק לי ללכת לבחור הזה:

הסרטון אגב באדיבות בחורה שהפכה היום, בלי ידיעתה למושג בעולם הדייטינג הלסבי (שלא לומר לסוג של קללה)

כול כך הרבה קרה בימים האחרונים, יש בי פתאום צורך עז לפרוק את הכול, כאן ועכשיו, ווידוי וירטואלי, אז לפי הסדר:
בחמישי – קמתי בשש וחצי והתחלתי להתארגן לבית המשפט, הייתי חולה עדיין, אבל הייתי חייבת להגיע להכרעת הדין, היה המון תקשורת וקומץ פעילות, השתדלתי לא להצטלם, אבל הרגשתי שאני חייבת להיות שם, ב11 גילינו שניצחנו, ניצחון חצי מר, ניצחון מעוות מעט במדינה שמאפשרת לאנס להפוך לאזרח מספר1, אבל ניצחון.
בצהריים כבר קרסתי חזרה למיטה, מותשת ומרוקנת מהכול.

שישי היה עינוי, היום התחיל אצל המטפלת שלי, שלא מפסיקה להתפעל לאחרונה מהחיבור החדש שלי לכול ספקטרום הרגשות שבי, במילים אחרות – אני בוכה כמו שלא בכיתי אצלה בשלוש השנים האחרונות, והיא אומרת שזה בריא נורא ואני מתקדמת.
אני נורא מבינה אותה, מנק' מבט טיפולית דאט איז, ללא ספק, נפש שרגילה לבלוע את עצמה לדעת פתאום רוצה, פתאום מבקשת, פתאום דורשת! דורשת מזור ופורקן ולדבר, ולקבל, ולחיות, זה המון, וזו ללא ספק תחילתה של התעוררות חשובה.
ממקומי על כורסת הדמעות – קצת בא לי לזרוק עליה טישו משומש! מה התקדמות עכשיו? מה את סחהbreak through? את לא רואה שכואב לי??! זונה!

זה הזמן לציין שכשהתחלתי לכתוב פה, לא ידעתי אם מדובר בגחמה רגעית או יצירת מרחב וירטואלי פרטי וקצת סודי (ממש בשקל תשעים), היה לי רק ברור שפה אני לא רוצה לדבר על פוליטיקה, יש לי מספיק מזה "שם בחוץ", אבל אם כמו שנכתב על הלוח בשיעור הראשון במבוא למגדר (ברור שלקחתי קורסים במגדר, קלישאה מהלכת שכמוני) "האישי הוא הפוליטי", ובמילים פלצניות פחות- אין מנוס.

אז בזמן שאני מיררתי בבכי בחדרה של המטפלת שלי בשישי בצהריים, ונתתי לעוד פיסת זיכרון משוננת לפצוע את שפתיי, ובכיתי בזעם ובאבל שאין לי מספיק מילים לצייר, ודיברתי על האלימות, והכעס, על שנים שנגזלו, על אוצרות נפש שנבזזו, על גוף וחירות שהופקרו, על כול הפשעים שבוצעו נגדי, כילדה, כאישה, כלסבית, כ"זרה", כחלשה יותר או חשובה פחות (בעיניי הפוגעים) אישה אחרת, בבילעין, עשתה דבר דומה, היא זעקה את אבדן אחיה (שנורה בראשו בגז מדמיע ומת במקום) היא זעקה את תסכולה ואבלה על החירות שנגזלה ממנה, על האנושיות שנרמסה, על חופש ההגשמה, החשיבה, ואפילו התנועה שנלקחו ממנה.
האישה הזו הייתה רק בת 36 במותה, היא סיימה את חייה בערך באותם הרגעים בהם אני ירדתי במדרגות ויצאתי אל הרחוב השמשי בעיניים אדומות מבכי, היא נורתה מטווח קרוב בכמויות אדירות של גז מדמיע והגיעה לבית החולים חסרת הכרה ובמצב אנוש, בשבת הוכרז מותה.
אני לא רוצה לדבר על פוליטיקה, לא לשם כך "ברחתי" לפה, אבל בלבי החלטתי להקדיש לה את השבוע הזה, ולומר את שמה, לפחות פעם אחת, בכול יום, ולזכור, לזכור את חייה ואת האפשרויות הגלומות בהם שנלקחו ממנה כול כך בטרם עת.
ג'אווהר אבו רחמן – בחייך ובמותך – أختي (אחותי).

שבת- נסענו לאימא שלי לארוחת צהריים לכבוד השנה החדשה, לפחות זו הייתה הכותרת הרשמית, בפועל מטרת הערב הייתה מפגש נוסח בריידי באנץ' (the queer edition) ביני וזוגתי לבין החבר החדש של אימא פלוס שלושת ילדיו, הייתי לחוצה, להפתעתי הרבה והחלפתי בגדים לפחות 4 פעמים לפני שיצאנו, רק אחרי שהחלפתי גופיה בטי שרט באותו גוון של אפור בידוק, נרגעתי, איחרנו ב20 דקות.

זה היה נפלא והזוי נורא בו זמנית, הבית של אימא התעורר לחיים והתמלא בצעצועים, בועות סבון,צווחות אושר וגלגלונים, 2 גמדים, בני 3 ו5 התרוצצו בסלון אחוזי עמוק ובחורצ'יק בלונדיני ויפיפה (הבן הגדול) עזר לאימא שלי לערוך שולחן רוסי כהלכתו, כולל בגט עם קוויאר וסלט תפוחי אדמה.
הילדון בן 23, הומו עדין והורס ביופיו עם חיוך ממיס ורך, התאהבתי מיד והחלטתי שהוא הולך להיות הג'סטין שלנו (sunshine, הכי גאים שיש, זר לא יבין) הגמדים היו מתוקים ברמות בלתי אפשריות, והיפר אקטיביים, ושמחים, הזוגי החדש של אימא התגלה כאיש חביב וביישן, אני שתיתי, ושתיתי ובקושי אכלתי וכול הערב נראה כמו הזיה מטורפת - הבית של אימא הפך פתאום למקום שמח, ובטוח, בית שבו ילדים שמחים וטובי לב משחקים על הרצפה, בית שבו הילדים הפייגלך יושבים לשולחן החגיגי במלוא תפארתם (מאמי את מאמי מכופתרות וג'סטין ורוד מסטיק מהמם) ולא נאלצים לזייף "נורמליות" בשקל, בית שבאחר צהריים אחד הכיל 2 זוגות, 5 ילדים, 3 גייז, 2 הורים וחמימות כנה ונקייה כול כך, מקבלת כול כך, ותחושה של ביחד.

הגעתי הביתה שיכורה ודומעת, הצער, על כך שהבית מעולם לא היה כזה כשאני הייתי קטנה השתחרר בחסות הוודקה, אז נתתי לו לעלות ולהציף אותי לכמה דקות, לבי נותר חם ומחויך גם אחרי שהדמעות יבשו, אני ממש מקווה שזה יעבוד ביניהם.

בערב ערכתי לנו סוג של גירוש שדים מיניאטורי לכבוד השנה החדשה, החלתנו שאנחנו נפרדות ומתחילות מחדש באותו הרגע, יותר נכון נפרדות מהמשקעים וה pre conseptions שנוצרו בננו בשנתיים האחרונות, שוכחות את כול מה שידענו על הרגלי הסקס אחת של השנייה ומשאירות את כול הזיכרונות הרעים, השריטות ההתנהגותיות והדינמיקות המרגיזות מאחור וממשיכות מנקודה חדשה לגמרי, במטרה ללמוד הכול מחדש, ויותר טוב.
(טוב, נו, אני החלטתי את כול זה והודעתי לה, היא הביטה בי בעיניים הענקיות האלה שלה, הרעידה את הריסים בפליאה, בסוף חייכה והסכימה והייתה יפה כול כך שלבי החסיר פעימות ברצף) אני לא בטוחה מה יהיה הלאה, אבל מקווה שתרגיל התודעה הזה יעשה משהו, כשנרדמנו אמרנו את כול הדברים שאנחנו נפרדות מהם ומעדיפות לשכוח זו על זו ועל הזוגיות שלנו, היום אני מרגישה כמעט יותר טוב.
שפכתי קצת מהכול ואני מרגישה מרוקנת, לו הייתי כורעת ברך על ספסל וידויים כתפיי כבר היו נשמטות קדימה מעייפות והסנטר ננעץ בחזה, אני מכופלת, מקולפת, מותשת ולגמרי מוכנה, לשנות הכול.

כמה תהיות שאי אפשר לשתף בפייסבוק:
1. שפעת עוברת מפה לכוס?
2. יש באמת דבר כזה ADHD מיני?
3. אם זה לא היה עד פרק היד, האם זה עדיין נחשב פיסט?

אני עדיין מוטרפת וחולה וחרמנית באופן שממש לא הולם את ייסוריי נפשי (ובבקשה בלי כינור) אתמול נתנו פייט הוגן לגרמניות וכינורו של לוציפר בחזית הרעש, טוב בעיקר אני, ועם קומץ של נקמנות יש לומר (הסלון שלהן צמוד לחדר השינה שלנו), מיד לאחר כיבוי האורות המועקה חזרה ולוותה אותי במהלך כול היום, כביכול התרחשו התקדמויות משמעותיות, תובנות גדולות, שיחות כנות וכו', ועדיין אני מרגישה כאילו משהו תקוע לי במערכת, עצם זר מסוג כלשהו שאני לא מצליחה לא לבלוע ולא להקיא (אולי אני צריכה וטרינר?) ואני לא חושבת שהעצה של ברכה לרוץ ברחובות העיר עם עלות השחר תושיע, I need to put my mind at ease מה שזה לא אומר.

אז מה יש לי בעצם? משבר שנתיים וקצת לקשר? משבר רבע החיים וקצת? משבר "לסבית משוגעת" עונתי?
אני רוצה את התשוקה בחזרה, ואני מרגישה אינפנטילית נורא, בחיי, כמו ילדה מפונקת, ילדה טיפשה שלא מבינה ששנתיים זה לא חודשיים, שתשוקה לא חייה בערמות גרביים וחשבונות ארנונה, שאנשים מתרגלים וקשרים מתבגרים ולחיים יש חיים משל עצמם.
לא רוצה ולא רוצה! כמה רוגז יש בי, כמה צורך, להרגיש חדשה מהניילון, משוחררת, חיה, נחשקת, להתנשק בסמטה אפלולית, ולשים זין על עוברי האורח, לצחקק כול הדרך במעלה המדרגות, להרגיש גלים של חום מציפים את הגוף, את הקרירות הפתאומית על העור כשהוא נחשף לראשונה באור החדר, הרצון הדחוף, הנואש...אוף אלוהים, לאן זה הלך? אני רוצה את זה בחזרה ויש מצב שאני ממש עוד שניה נשכבת על הרצפה ומתחילה להכות באגרופים.

ילדה טיפשה.

אני אמורה להיות מרוצה מעצמי, אמרתי את כול אשר על לבי, והגב שלי מכוסה בשריטות ארוכות מכתף שמאל ועד הישבן, ועדיין אני מתקשה לחייך בסיפוק, משהו בי מתמרד ומאמלל אותי, אני חסרת מנוחה ומרגישה כול כך אבל כול כך אגואיסטית, ואשמה.

היום החלטתי לארגן לגרמניות שידור חוזר, בשם כול התסכולים העצורים שלי, אני חושבת שבקרוב היא תשתכנע שאיבדתי את זה סופית, נדמה שלאחרונה כולי רק סקס ודיכאון, או דיכאון וסקס.

כול זה יוביל בסוף לתובנות גדולות מהחיים, או משהו בנוסח, בינתיים החלטתי להפריך את ההצהרה שסקס זה לא ספורט ולהזדיין למרחקים ארוכים עד שתגיע ההארה, או לפחות עד שהגב שלי יכריז על שביתה כללית, מה שיגיע קודם.

96% סוויצית, מממ, זאת אומרת שאני כמעט מאה אחוז מפוצלת, או בקיצור, הגיוני לאללה.
קוויז די מדויק, קצת ארוך, אבל זורם מאוד בנועם, גנבתי מהבלוג של janet wise ואני מודה לה על רבע שעה משעשעת מאוד.



הנה הקישור המקורי:
http://quizfarm.com/quizzes/Sex/poeticthinker/do-you-have-an-inclination-for-bdsm/