אחרי כל השנים שלי בכלוב,במכלול הגדול 13 וחצי. חשבתי שכבר אי אפשר להפתיע אותי אבל תמיד יהיה משהו שיפתיע מחדש ורק לרעה.
לרוב אני לא מתערבבת מעבר למסך, לא הולכת למפגשים כאלה ואחרים ונשארת לי בפינה שלי. בצאט צוחקת עם הרוב ומקשקשת עם הרוב.
כשאני בוחרת להתערבב מעבר,הרי שבעיניי אותו בן אדם מיוחד. אבל כשכל מה שחשבתי מתפוצץ לי בפנים...זה מאכזב מחדש.
אני רואה פה אנשים שמשמיצים אחרים בלי שבכלל הייתה להם אינטראקציה כלשהי עם זה שעליו מלכלכים. אני רואה פה אנשים שבלי בושה חושפים ומעבירים מידע אישי, או יותר גרוע...מפרסמים מידע אישי בכללי בצאט. בעיניהם הכל לגיטימי, הכל מותר.
אנשים שלא בוחלים בשום אמצעי להרוס בן אדם אבל שגם לא לוקחים אחריות על המעשים שלהם. מפילים את האשמה על כל אחד אחר פרט לעצמם שהם הגורם הבעייתי,המשמיץ,המפיץ.
שאלו אותי לא פעם למה אני בוחרת להשאר גוריאנית למרות החוקים הנוקשים...בגלל זה.
אצלינו הכל שקוף,בלי מרמה,בלי משחקי אגו,בלי כל הזוהמה והלכלוך. אצלינו יש מערכת סינון קפדנית כדי למנוע את כל מה שיש פה.
המסקנה היא, כשכל כך הרבה חרא צף, קשה לראות את הטוב שנשאר
