הגעתי לגבול שלי עם עצמי היום, כשהבנתי כמה הבדידות האת מעיקה עליי.
הרגשתי את הזעם בתוכי עולה בכמה רמות, רציתי לצעוק מתוכי את כל התסכול שחונק לי את הגרון.
אני יודע שאני בן אדם טוב, שאני מתאמן ודואג לטיפוח עצמי ושאני חבר טוב, אז למה אני בעצם לבד?
אולי בגלל שאני אמונוגמי? אולי כי נשים לא באמת יכולות להיפתח לרעיון שאחת לבד לא תספק אותי?
אחרי חבטות עם עצמי הגעתי למסקנה שאולי אני כן צריך לת צ'אנס למישהי מונוגמית אבל לקשר פתוח לשני הצדדים. מישהי שתקבל ממני את מה שהיא צריכה ואני ממנה את מה שאני צריך אבל בנוסף, שיהיה לשנינו מקום נוסף לפריקה.
לא, זאת לא פשרה. אני לא מוכן להתפשר על מה שאני רוצה מבחינה ויזואלית וכל מי שיגיד לי שמראה חיצוני לא חשוב, שלא יבלבל לי את המוח.
כרגע אני מוכן לנסות קשר שליטה מונוגמי, עם נשלטת שבבוא הזמן כן תוכל לקבל את העובדה שאני רוצה מזדמנות מבלי שזה יפגע בקשר שלי איתה.
בלי לשקר, בלי לרמות אלא הכל בצורה הכי כנה וגלויה.