לקחתי לעצמי סופש חופש ונסעתי עם עצמי לצפון. לחופי כנרת כבר מזמן רציתי לעשות את זה אבל כמות האימונים והעבודה לא איפשרה זאת וראו מה הפלא נקעתי תרגל.אחרי כמה שעות במיון צילומים וכו.. הרופא אמר לי לשכב שבוע עם רגל מורמת, כמובן שאני כמו כל סובייטי וורקהוליק יום ראשון הלכתי להוציא טופס 17 ואודרוב לעבודה. אבל להתאמן לא יכול. אז אחרי עאבים שלמים של ישיבה במרפסת בלי רצון לעשות כלום ודעיכה בתוך עצמי, החלטתי אני נוסע. עכשיו אני פה וחושב מחשבות לא יכול להרדם. מטריד אותי כצה טעויות עשיתי, מה אני מי אני. ודבר אחד ברור אני אמנוגם רעב תמידי. הרעב גובר עליי אני לא מצליח להחזחק קשר מונגגמי, ניסית שנים הייתי בקשרים מונוגמיים שנמשכו אפיתו כמה שנים אבל בסוף חתכתי את זה, לא מסוגל רוצה עוד ועוד ועוד והרעב בלתי מוגבל ורק גובר וגובר. ובסוף אני לבד על ספת הכנרת חושב מחשבות. האם זה החטא שלי, האם זה מה שאני צריך לסבול כל החיים, רעב בלתי פוסק לנשים? או שאולי תבוא מידהי שגם חווה רעב ענק כזה ותבין את הצורך הזה. אני לא מתגאה בו אני יודע שהוא שם. הוא לא נותן לישון, הוא תא נותן לנשום הוא רוצה עוד ועוד ועוד. תאמת אבדה תקוותי לאחת כזאת או לכאלה. אני מבין את המונוגמיה יש בזה משהו קסום אחד לאחת וכמה שיותר, אני לא יכול וזה מטריף אותי, הורג אותי ומבודד אותי.
לפני 3 שנים. 17 ביולי 2021 בשעה 0:08
