לפני 17 שנים. 17 בספטמבר 2007 בשעה 8:09
אנחנו הולכים לים, צוחקים, מדברים, הוא מנסה להעליב אותי וזה לא עובד לו.
רואים דרך העיניים שלו שהוא חכם, שיש לו דרך ארוכה ושהוא יגיע לאן שיגיע, הבעיה היא שהוא לא מוכן להשתחרר הילדותיות הזו.
אני נכנס לים, מרפא את עצמי, נותן לעצמי רגע קטן של חסד, של רוגע טוטלי, של מים מכל כיוון, של חמצן והוא קורא לי- אני מסתובב ושומע אותו מתלונן על אבנים שיש על שפת הים. "למה הוא מתלונן על כל שטות?" אני חושב בשתיקה ומתקדם לכיוון החוף אוסף אותו איתי ואומר לו לעקוב אחרי אני אוביל אותו ללא סלעים, ללא אבנים, ללא כאב. האמת היא שזה טיפשי להחריד מכיוון שבכל מקום שתלך אליו יהיה משהו שהוא לא מושלם. מושלם זו פנטזיה ולמען האמת היא משעממת עד כדי החרדה, מי רוצה מושלם? מושלם זה פלסטיק ופלסטיק ,כבר קבעו מזמן, זה לא טוב לאנושות.
אנחנו מדברים; הוא על הסטוץ שמתקרב ובא עם מדריך כושר והבן זוג שלו {"מדריך כושר!"הוא זועק ומבט רעב בעיניים עולה לו} ואני על כמה שהמים מרגיעים ומרפאים. מקודם, עוד לפני שהגענו אל תל אביב ושאלתי אותו האם הוא עשה מדיטציה בים פעם הוא ענה לי שלא ושהוא גם לא רוצה ללמוד, לא היום.
אני פונה אל ההכיסאות שלנו ומדליק לעצמי סיגריה, מניף את השיער שלי לאחור, מרגיש ממש כמו מרמן אמיתי, {אולי זה בגלל שאני אחד כזה?}, והוא צועק אלי: "נו בוא תלמד אותי" בקול הכי פולני שיוצא לו, הוא לא טוב בקולות אגב. אני מלמד מסביר בשקט, צעד אחר צעד, נותן לו את הזמן שלו להתחבר כמו שצריך- בתכלס הוא התחבר ישר הוא פשוט לא ידע את זה. אחרי כמה דקות הוא מתנתק ואומר מספיק.
"מה קרה?" אני שואל.
"לא התחבר לי" הוא טוען.
"אה הא, מקלחת?" ההצעה עולה מפי ואנחנו מתקלחים על החוף לוקחים את הדברים שלנו ואני מתחקר אותו על איך הוא הרגיש אחרי תיחקור קצר {רק חמש דקות} אני מסביר לו שהוא התחבר ושהסיבה שזה קשה לו כי אין מחסומים במים הם מעלים לאט לאט את כל הרגשות שלנו ומציפים אותנו בהם. לכן ה"גלים" שהוא הרגיש כל כך היו חזקים.
"אה" הוא אומר לי ומחייך בזיוף.
אלוהים, איך עוזרים לילד שטוען שהוא לא צריך עזרה?
