לפני 17 שנים. 13 בספטמבר 2007 בשעה 9:10
לאסף סוף גאה:
http://www.pridezine.com/content/PersonalSubCat.asp?id=42
למירי היועצת הנוצצת:
http://www.pridezine.com/content/ArticleSubCat.asp?id=31
בהנאה צרופה :)
wicked fairy
נפתח הספר, נפתח הלב,בואו גלו מהו כאב
אדם עם כנפיים, עיניים סגולות,
היכנסו לבפנים יש הרבה לגלות...
לפני 17 שנים. 13 בספטמבר 2007 בשעה 9:09
שניהם טורים שבועיים מצחיקים עד כאב ומרגשים עד דמעות. שניהם, עד כמה שזה אולי עגום להגיד, שינו בי המון.
אני רואה את זה פעם בכמה זמן שאני קורא אותם, בערך פעם בכמה שניםאני נזכר וקורא באמוק את שניהם בבום.
האמת? הם פשוט עושים לי טוב על הלב ובתקווה שאחד מן הכותבים {אולי אף שניהם?} קורא את זה פה; תודה.
לפני 17 שנים. 12 בספטמבר 2007 בשעה 8:07
רק לשבור את הכל, את כל החומות, את כל מה שמסביב.
לצאת ולהיפגע, להרגיש, לחוות, לנשום דרך האף ולא דרך מיכל חמצן.
רק לתת לעצמי, עכשיו, לא אחר כך, לא להגיד צעיר מדי, לא יש לי זמן, עכשיו בלי פשרות ולעשות את זה.
למה אני לא נותן לעצמי את המתנה הזו?
לפני 17 שנים. 18 באוגוסט 2007 בשעה 9:15
המצלמה שלי לא עובדת ואני לא בטוח איך להפעיל את המיקרופון הארור הזה!
סעאמק ערס! ויש לי רק עוד שלושה ימים...
לפני 17 שנים. 16 באוגוסט 2007 בשעה 11:15
אבל א נ י ח-ר-מ-ן-!
ואני עומד להשתגע! להשתגע!
loko!
לפני 17 שנים. 16 באוגוסט 2007 בשעה 10:24
את עוזבת עוד חמישה ימים לאיטליה למען השם! איטליה! לחמש שנים! חמש! ולא אכפת לי שאני דרמטי בהיסטריה, אני כבר מתגעגע!
אוף, אני צריך להתעסק באחרים ולא בעצמי, ומקום זה אני עדיין תקוע בעצמי, זה לא בריא בשיט!
לפני 17 שנים. 14 באוגוסט 2007 בשעה 19:13
להקשיב.
לראות.
לנשום.
לדעת.
לשחרר.
כל כך קשה אלוהים.
לפני 17 שנים. 11 באוגוסט 2007 בשעה 15:29
"מה?".
"קייל?".
"מה?".
"נכון המתכון שנתת לאמא שלי של הקרפים?".
"נו?".
"מעולה!!! אכלנו היום בבוקר!!" *מנשקת את אצבעותיה ומרימה לאוויר*.
"אחלה". *חיוך משועשע*.
נחמד שאוהבים את המתכונים שלי :)
לפני 17 שנים. 11 באוגוסט 2007 בשעה 10:22
החלומות באו אלי ברצף ואני שם, יודע בדיוק שזה אני אבל בחלום.
החלום הכי עוצמתי היה האחרון.
אני זוכר פרטים רבים אבל מה ששינה באמת זה עצם העובדה שקפצתי מהקומה הגבוה ביותר בבעניין גבוה מאוד בתוכו והרגשתי איך החזה שלך נמחץ ואת עוצמת ההדף של הרצפה.
זה קרה לפני עשרים דקות ואני עדיין מרגיש את ההלם של הגוף, הלב שלי עדיין פועם בעוצמות מפחידות.
אני לא מפחד, אני פשוט יודע איך זה לקפוץ מגבוה עכשיו, כל כך גבוה שאפשר למות.
אני, אני, אני... ואוו.
נקודה.
לפני 17 שנים. 10 באוגוסט 2007 בשעה 12:05
כמה אתה רוצה שאפרט?