היי אמא
נכון שאת אישה מאוד רגישה ושברירית ושבשידוך הכירו לך את אבא שלא יודע לבטא רגשות ונכון שחלית במחלה כרונית.
אבל שתדעי שהרסת לי את הילדות ואת החיים. ניצלת אותנו הילדים ואותי הבן הבכור שלך בצורה מניפולטיבית ומרושעת כדי לדרוש תשומת לב שהיתה חסרה לך מאבא והסביבה. השתמש בנו כדי לפברק ניסיונות התאבדות ארורים. מה היית צריכה לבקש ממני סכין לחתוך את עצמך. ולמה ביקשת ממני חבל כדי לתלות את עצמך. ולמה הייתי צריך לראות מכתב התאבדות שלך ואותך מעולפת וערימה של כדורי שינה. הייתי בקושי בן 14. למה הייתי צריך לראות אותך מהחלון באלונקה בדרך לאמבולנס שכל השכנים צופים. למה הייתי צריך להניח יד על אבא שלי ולהגיד לו שהכל יהיה בסדר, כשכלוםםם לא בסדר. למה הייתי צריך לחיות בחרדה יומית שאולי למחרת לא תיהיה לי אמא ושאולי תתגרשו כי ישנת בנפרד מאבא על מזרן בסלון.
דפקת לי את החיים ועכשיו אני בתהליך גמילה כואב ומרסק עם עובדת סוציאלית שעושה איתי עבודה מעולה להסתכל לתוך הכאב וללמוד לפרק אותו ולחיות איתו. ואחרי 20 שנה של התמכרות למין ואוננות כפייתית עם כדורים שדופקים לי את המוח ונפילות שגורמות לי לרצות למות.
התמכרות שתגרום לי רק לא לחשוב על הזיכרונות מהטראומה שהענקת לי חצי מהחיים שלי. והנה אני בגיל 37. מגלה שאני מכור קשה ומעביר כמעט חצי יום באוננות שדופקת לי את הנישואים. עם אפס תפקוד מיני אקטיבי או וונילי. ואפס רצון לאינטימיות ושדופקת אותי בעבודה. שדופקת לי את החיים הוונילים. עד שאני זקוק לכאב ברבדים הכי עמוקים ופיזיים ולסאב ספייס. כדי לחוות מעט אושר ולהשכיח את הזיכרונות מאז ולרפא עוד משהו בלב. החיים שהם בריחה אחת גדולה. מהילדים שלי. מהאישה שלי. ומהחיים עצמם. שקשה לי לאהוב ולפתח רגשות ולקבל אהבה. ושאני נמשך דווקא לנשים שלוקחות ממני ולא נותנות בחזרה.
ואתה אבא איפה היית בכל הסיפור הזה. למה לא חסכת את זה מאיתנו. למה לא מנעת מהילד הבכור שלך ולהאחים שלי לחיות בין שברים וסדקים מדממים וכואבים.
אמא שלי. אני כועס עלייך אבל גם מרחם. את היום שבר כלי חלשה פיזית ונפשית וכמעט לא יוצאת מהמיטה. את מבינה שטעית ומשדלת לפצות כמה שהחיים מאפשרים לך. אבל האיומים שלך להתאבד אולי מכווצים אותי אבל כבר לא פעם. אני כבר לא אותו הילד.
הילד שלך. אוהב אבל גם כועס 🖤
