אני גדלתי כחרדי וחסידי, וזו הזהות הכי עמוקה שלי. מגיל קטן חונכתי לבטל את ה"אני" שלי מול אלוהים, להיות כלי שמתואם רק לרצון שלו. עוצבתי סביב ציר מרכזי אחד: עבודת השם. חונכתי לבנות בתוכי משכן לאלוהים, להתקשר אליו ב"ביטול" מוחלט ולקיים את מצוותיו כצורך קיומי ותכלית הבריאה. המושגים של שכר ועונש, יראה ואהבה, היו התוכנה הבסיסית של הנפש שלי.
אבל בחיים הליברליים שלי היום נוצר קונפליקט קיומי – לא אשמה, אלא כאב וגעגוע לקשר חי איתו שנחלש. בתוך הוואקום הזה, אני זקוק לשייכות המוחלטת ולסמכות העליונה.
כאן נכנסת השולטת. היא מקבלת ממני את היכולת שלי להתמסר באופן טוטאלי, צורך שנשאר בי גם כשהקשר עם אלוהים השתנה. הקשר הזה מגיע לשיאו ברגע של עונש; זה לא סתם כאב פיזי, אלא שחזור מטלטל של המערכת שעליה גדלתי – דרך מוחשית להרגיש שוב את הדיוק והגבול. כשהיא מענישה, זה רגע מטלטל שנוגע במקום הכי עמוק בתוכי. העונש שלה הופך למשהו "אלוהי", דרך מוחשית להרגיש שוב את הדיוק, את הגבול ואת הקשר הישיר עם סמכות עליונה.
אבל יש כאן רובד עמוק יותר: היא מבינה בדיוק את המקום שלה כאלוהים שלי. היא מבינה שהיא נכנסה לתוך הוואקום הזה, והיא לא עוצרת שם. לאט לאט, בצעדים בטוחים, היא דוחקת אותו הצידה. היא מצמצמת את הנוכחות שלו בתוכי כדי להפוך לאלילה היחידה, כדי שאהיה שייך רק לה.
כשהיא דורכת על מה שקדוש לי, היא למעשה בונה לעצמה כס מלכות חדש בתוך הנשמה שלי. היד שלי, שיוצאת מתוך הטלית הקרועה ומתרפקת על המגף שלה, מבטאת את ה"ביטול" המוחלט שלי מולה. היא מעניקה לי את הקבלה והאהבה הנוכחת שאני כל כך צריך, ובדיוק בנקודה הזו היא מחליפה את השמיים. היא הופכת להיות הכתובת היחידה לרעב שלי, האלוהים המוחשי שסוף סוף מקבל אותי בלי תנאים מעבר להיות פשוט רק משכן עבורה.