"בשבעה באוקטובר שרפת לי את הלב, גבירה יפה שכמותך. קילרת אותי אלייך לתקופה כל כך ארוכה ויפה, אז איך זה שנרצחת לי ככה ב'נובה', ביום בהיר אחד, בלי שהתחבקנו כמו שצריך?
אני לא יודע אם את יודעת, אבל זו הפעם הראשונה שחוויתי מוות של אדם שאהבתי כמו שאהבתי אותך. זה שורף כל כך, כאילו חסר לי חלק בלב. אני מרגיש שהצטרפתי למשפחת השכול, למרות שאיש לא ידע על העומקים שהיו לנו – על האינטימיות הרגשית, המסיבות עד אור הבוקר, הטיולים בתל אביב והרגעים שהיינו מכורבלים יחד - את השכול השקוף שלי.
אני זוכר את השבוע שבו חיפשו אותך. קיוויתי שאת רק מתחבאת, ובסוף זיהו אותך שם. אני מנסה לדמיין את החרדה והבריחה שלך עד שהם השיגו אותך, וזה לא מרפה. בשנה הראשונה עוד נסעתי אלייך לקבר בכל חודש; לא היה לי מנוח ולא רציתי שתהיי שם לבד. הייתי מדליק נר ומתבודד איתך לשיחה.
אבל לאט לאט האבל מפנה מקום, והזיכרון מתחיל לבגוד. אין לי במה להחזיק, לא נשאר דבר פיזי חוץ מהגעגוע והסימנים שחרטת לי על הלב. כשאני נוגע בהם, אני נזכר בך שוב ובכל מה שהיה. כתבתי לך שיר, אני מקווה שתאהבי אותו, ושתדעי שאותך אני לעולם לא שוכח."
הַדְּמָעוֹת יָבְשׁוּ, אַךְ לֹא הַגַּעְגּוּעַ.
הַפְּצָעִים הֶחְלִימוּ, אַךְ לֹא הַכְּאֵב.
הַפְּרָחִים יָבְשׁוּ, קָמְלוּ מִזְּמַן,
הַקֶּבֶר הַטָּרִי מְכֻסֶּה אֲבַק דְּרָכִים.
מִנֵּרוֹת הַנְּשָׁמָה נוֹתְרוּ רַק גְּלִידֵי חֵלֶב.
גַּם הַחִיּוּךְ נִשְׁכַּח, וְרֵיחַ גּוּפֵךְ,
אֲנִי כְּבָר לֹא סוֹפֵר יָמִים לַשְּׁבִיעִי.
אֲנָשִׁים מְפַטְפְּטִים בְּבָתֵּי קָפֶה,
הַשָּׁמַיִם כְּחֻלִּים, הַשֶּׁמשׁ שׁוֹקַעַת לַיָּם,
וְרַק הַחֹר בַּלֵּב מַמְשִׁיךְ לְהִתרַחֵב –
בְּכָל לַיְלָה מֵחָדָשׁ.
התמונה האחרונה שלנו 🖤