השכול המחתרתי שלי
האבל שלי לא חוקי. הוא מחתרתי, סודי, קורה רק בחושך. איש לא בא לשבעה לחבק ולנחם – ולא שזה תמיד עוזר. לא הראיתי לאיש תמונות שלנו, לא סיפרתי לכולם כמה יפה היית וכמה אהבנו. קצין העיר לא בא לבשר לי שמצאו אותך אחרי שבוע של חיפושים; נודע לי עלייך רק מאייטם קטן באתר חדשות. בכל זאת, לא היית היחידה שנרצחה בשביעי באוקטובר.
לא קרעתי חולצה, לא אמרתי קדיש, ולא כתבתי עלייך שורות בעיתון, למרות שיש לי עולם שלם לכתוב. אז מה אם אהבנו? ואז מה אם נפרדנו קצת קודם במריבה טיפשית, ועדיין לא הספקנו לסלוח? אהבנו אהבה "לא חוקית", כזו של פעם בחיים.
אף אחד לא לימד אותי איך מתאבלים במחתרת. איך קורעים חולצה דמיונית, ואיך זה להקשיב רק לשירי געגוע בלי שאיש ישאל למה. ובעיקר – איך מאבדים מישהו קרוב שחובה לשמור בסוד. זה מגרד לי את הלב. תמיד תנקר בי המחשבה שזה "רק" אובדן של אהבה שחולפת, ולא של אבא או ילד כמו בסיפורים המזוויעים משם. האם בכלל יש מקום לשכול הלא-חוקי שלי? האבל שלי מרגיש זר ומנוכר.
אבל הבנתי שגם לאבל כזה חייב להיות מקום. מותר לי לכאוב, להתגעגע, ולבקר אותך ב"בית החדש" שלך בכל פעם שהלב נצבט. מותר לי להדליק נר נשמה, לטייל במקומות שבהם צעדנו יחד, ולאכול במסעדות שאהבנו. מותר לי לנשום את הזיכרון שלך במועדונים שבהם רקדנו עד הבוקר, ולהגיע מדי פעם לרחבת הנובה – להרגיש אותך ואת המסע האחרון שלך. והכי חשוב: להקשיב לשיר שלנו.
אני רק מקווה ששם למעלה, האבל הלא-חוקי שלי מיוחד עבורך, בדיוק כפי שהיינו מיוחדים זה לזו כאן למטה.