לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Mary's

לפני שנה. ראשון, 20 במאי 2018, בשעה 13:31

דוקאביב בסינמטק.

התגלגלתי לסרט בשם ״הגרמני״, שמספר את סיפורה של במאית דוקו שעשתה לה מנהג להפוך את מערכות היחסים שלה לסרטים קצרים ומטרידים. על מנת לסבר את האוזן, הסרט הקודם, הראשון שלה, נקרא ״החבר הערבי שלי״. הפעם מדובר בבחור גרמני נאה למראה, תמיר, חיוני ובעל זיק פרברטי לא מבוטל, שהגיע ארצה, שטוף תסביכי שואה, למצוא מענה לנפשו המסוכסכת.

רצה הגורל ואותו גרמני חביב וכפייתי-משהו מצא עצמו בפתחה של אותה במאית, שדומה כי עיקר יצירתה הטרלת גברים תוך בימוי מתועד של מערכות היחסים המעוותות הנרקמות ביניהם. על הדרך היא מקדישה חצי שנה מחייה לכל מערכת יחסים מתועדת. בקטנה כזה. העיקר היצירה. 

ובכן, לה יש בית ישן ורעוע השייך לסבתה ניצולת השואה, לו חסר מקום לישון. הוא מציע בחיוך תם ושובה לב להיות העבד שלה ולטפל בכל מה שדורש טיפול, תוך ציון כי ״זה בגנים שלך, תעבידי אותי״, היא נענית בלי דעת, ובראשה התחמן מריצה, תוך כדי, בקשות לקרנות מימון לדוקו החדש.

בחלוף חצי שנה העבד כבר לא עבד, אלא פקעת עצבים נוירוטית וחבית נפץ אנושית: הגברת פאסיבית, מלוכלכת, לא יוצאת מהמיטה, סרוחה בבלאגן איום, בלתי נסבל, אינה מוצאת ידיה ורגליה, חסרת תכלית ומטרה, לא ממטירה פקודות, לא מנצלת כוחה לרעה, אף לא לטובה, בקיצור, אסון. 

הגברת, מצדה, נרפית ומטרילה לסירוגין, ככל הנראה, במטרה להגיע להישגים בסרט. שלא ישעמם לצופים. באחד הקטעים המלבבים, מתחוור כי התעלמה תקופה ממושכת ממכתבים מממשלת גרמניה ועל כן שללו לסבתה, שנמצאת בבית אבות על ערש דווי, תגמולים המיועדים לניצולי שואה. בנונשלנטיות ישנונית, כלאחר יד, היא מטיחה את האשמה בגרמני החמוד, שכלל לא ידע על אותם מכתבים, ובייחוד לא שיער בנפשו כי ניתן להתרשל עד כדי כך במילוי חובותיך הלאומיות, האזרחיות והמשפחתיות, באופן החוטא חטא כה גס לערכי האחריות האישית, היעילות הקפדנית והארגון המאפיינים את ליבת הרוח האנושית. ממוטט מרוב רגשות אשם לא-לו, חוסר הוגנות וחוסר גרמניות, הוא צורח, כאדם הנמצא על פי תהום: את לא מתביישת? לא קיבלת חינוך?!? 

מפה לשם מערכת היחסים מדרדרת למפגן סאדיסטי של מאזוכיסט מתוסכל המתעמר בטרולית שמגיעה לה כאפת יישור. היא חוטפת קצת, קצת בוכה, קצת מייבבת, דרמה בזעיר אנפין.

 

מוסר השכל? כשיש לך עבד, בייחוד גרמני, דאגי להעביד אותו היטב, להכות אותו היטב, בלי רחמים ועד זוב דם, ולגרום לו למלמל לעתים קרובות מילות הודיה מתחת למגף הלוחץ על ראשו. ולו על מנת לשמור אותו בקו השפיות, ואת מערכת היחסים בריאה ונעימה. 

לפני שנה. רביעי, 16 במאי 2018, בשעה 10:25

שכבנו על מיטה אחת

אור הירח נפל על גופינו

שנדמו רחוקים

אצבעותנו זהרו

זוהר חיוור

החדר התמלא בנועם

דבר לא הפריע את הדממה

הבטתי בך מרוצה

הרגשתי שבעת רצון וריקה

טובלת בנחת גדולה

הנשמה גבהה, תוהה

אני מתה או מה

לפני שנה. רביעי, 16 במאי 2018, בשעה 03:57

לפעמים אני חושבת עלייך. עלייך ועליי. איך בפגישה הראשונה, שהסתיימה בגן ציבורי חשוך, פלטתי סתם כך, באגביות, ״חבל שאין פה פח, יש לי מסטיק לעוס ביד ואין פח״, ואת הושטת יד ואמרת: ״תני״, ובקלילות לקחת ובלעת והוספת חיוך קטן ומרוצה, של פסיכית, שהרשים אותי מאוד. מי עושה דברים כאלה, מי מתנהג כך, תהיתי, וחשבתי שאת אולי משוגעת אם כי אלגנטית, ואני גם כן וזה אולי יכול לעבוד. 

פחדת מהזיקנה אבל לא מהמוות ואחרי חצי שנה אמרת, ״אני אוהבת אותך. אולי תקפיאי אותי לנצח בפריזר שלך, תוכלי לאכול אותי קצת בכל יום, עד שאגמר, זה הרי ממילא מה שאת עושה מדי יום״.״אולי באמת״, צחקתי והבטתי בך בחיבה גדולה, והרגשתי מוחמאת, בת-מזל ונבוכה אל מול השיגעון, שיגעון בשתיים, שכבר לא היה ערטילאי בינינו אלא נוכח, הולך ומתפשט.

״מתי?״ שאלת כמצפה, כאילו שיש כאן לוז צפוף. ״אל תשגעי אותי״ ביקשתי, למרות שנהניתי מכל רגע ורציתי שימשך, ימשך לעד, ויחזור על עצמו בתנועה נצחית, מעגלית, כנחש הפוער לסתותיו כדי לנשוך את זנבו. צמיד שטן, להתהדר בו. עד שיום אחד עבר לי, עבר כלא היה. תמיד עובר לי. דבר מה נכבה, הפנימיות כבר לא שוקקת. ומלהט הרגש, סערת השיגעון - נותר רק זנב חתול, נבלע באחת מדלתות הזיכרון. 

לפני שנה. חמישי, 10 במאי 2018, בשעה 00:40

השבוע בכיתי בלי סיבה. שנים שלא. כמעט שכחתי שאני יכולה. זה מצחיק, כי זה קרה במסעדה במוזיאון, ששגיא כהן הקדים וכתב עליה: עוד לא אבדה תקוותנו. המלצר בדיוק הגיע, נבוך מהמחזה, ביד אחת אוחז בצלחת עם סלט ארטישוק, תפוז, גבינת עזים ושומר, עליו נכתב מבעוד מועד: השלם גדול מסך חלקיו, ביד שניה את המנה שלך. עברת לצד שלי, התיישבת לצדי, על הספה, ואמרת ברגש ובמן חמלה: מה זה, את הילדה הכי מסכנה בעולם, ואני הסכמתי ואמרתי, נכון - ולמרות שזה לא נכון, רחוק מלהיות נכון, ולמרות שאני שונאת חמלה ומעדיפה, נאמר, להתגלגל בבוץ, לרגע זה הרגיש נהדר. 

לפני שנה. שישי, 4 במאי 2018, בשעה 10:05

לפחות הרגליים עדיין ארוכות (; 

 

לפני שנה. שלישי, 1 במאי 2018, בשעה 07:20

האהבות הקודמות שלנו מצלצלות

מדפקות על הדלתֿ ועל שמשת החלון

מגיחות מבין החריצים

מבקשות שנפנה להן מקום

להתרווח אצלנו

היכן שכבר שכחנו

אנחנו לא מעוניינים

בשום פנים אל תזכירו לנו

את עיניכן הכהות הנוצצות את שפתי הוורד

את השמש השוקעת והלילה היורד

על מפלי השיגעון והאדמה הרועדת

אל תתפשטו לנו ואל תעשו לנו טובות אנוכיות, אהבות

הכי טוב

קחו את הטובות ודחפו אותן עמוק לתחת

שגם הוא לא מעניין מבחינתנו

ככה זה

והאהבות שכידוע מאוד רגישות

ולא מסוגלות למילים קשות

נסוגות, גוועות 

יום אחד גם אנחנו נחלוף ונגווע

קצף על פני המים

קצף

ככה זה

לפני שנה. שישי, 20 באפריל 2018, בשעה 03:23

לאחרונה אני מושא ללא מעט ברכות, איחולים, מבטים רכים, מלבבים, חומלים, עצות תוקפניות לחיים הטובים, הראויים, חתירה למגע בבטן ללא כל התראה מוקדמת, השתפכויות רגשיות, הצהרות בדבר היותי חמודה לצד חיבוקים פתאומיים מאנשים שמעולם לא החלפתי איתם משפט שלם בעבודה, ולא מזמן, בחדר אוכל, אף עליתי מדרגה רוחנית: 

 

גברת שנישאה לאחרונה: יוו, יוו!

אני: אכן... 

היא (בעיניים לחות-מתמוגגות): מה יש לך, בן או בת? 

אני: בן. 

היא: וכמה זמן לקח לכם להיכנס להיריון? 

אני: חודשיים פחות או יותר.

היא (תוך כדי שאוחזת בידי ומביטה בי במבט מרוגש): יו! תברכי אותי! 

אני: מה...

היא (לוחצת את ידי ומצמידה לחזה שלה, שפתה התחתונה רוטטת, בעוד העליונה מתנשאת בנחישות): תברכי אותי שהשם ישמע אותי. 

אני (קצת מגורה מהמעמד): אני מברכת אותך. תבורכי. 

היא (מרפה מהיד): אמן. ובתיאבון שיהיה לך.

 

לפני שנה. רביעי, 18 באפריל 2018, בשעה 21:46

לפני שנה. שבת, 14 באפריל 2018, בשעה 14:40

לילו ערומה, כפותה ומפושקת, מבודדת מהסחות דעת ומיתר העולם על ידי מחסום פה וכיסוי עיניים. כול כולה תחושה, גוף יוקד ויכולת מוגבלת בלבד להבעה עצמית, בעיקר באמצעות נהמות ויבבות קטנות. כך במשך שעות. חוסר אונים משווע, וחמידות שאין לה די. אני באה והולכת. מעבירה יד מרחפת, בודקת בגסות, דוחפת מה שבא לי לאן שמתחשק לי ואיך שנראה לי, רק כי אני יכולה, מוסיפה ארבעה אטבים באזור אינטימי רגיש, ותישארי ככה לפרק זמן לא ידוע ותהיי ילדה טובה ותסבלי בשקט. אחר כך תוחבת רגל ארוכה בחיבור שבין רגליה ובואי נראה אם את מתחככת בי כמו החיה הקטנה שאת או לא. היא כן, מסתבר. היו גינונים, היה פאסון - וכבר לא. אינם. נותרה חיה קטנה ולהוטה, מתנועעת במהירות כדי להספיק משהו לפני שיילקח ויגמר. אני מציינת את הברור מאליו בקול. די משפיל. חשבתי שאת נסיכה והנה, מה. אני מלטפת את ראשה, מיטיבה להדק את הרסן בפיה. עוד סדק בגאווה. משפיל אבל לא נורא. עכשיו נראה אותך נהנית ממישור נמוך יותר, אני אומרת ומחלצת תוך כדי את רגלי ומניחה סמוך לפרצופה. את יכולה לקנח את הבושה בחנופה לכף הרגל. טבעי בשבילך. ואת כבר רגילה, אני טופחת על פניה. היא מתחנפת. הכל צפוי, והרשות נתונה, והנפש בנעימים. ברצוני גונחת בהנאה, ברצוני נאנקת בכאב. איזו שלווה, איזו נחת. בכל הדרכים בהן צעדתי, לא הכרתי אף סם המשתווה לעונג של משחק בבובה משלי.

לפני שנה. ראשון, 8 באפריל 2018, בשעה 04:55

גם אני לא הוזמנתי לחגוג את חג שיבת החמץ לעולם או בשמו הרווח - מימונה, בבצקים שזמן קצר לאחר שטוגנו בשמן עמוק נטבלו בהררי סוכר. הו וול. במקום זה מצאתי את עצמי בהצגה בשם ״הילד החולם״ מפי נסיך התוגה והשפל, הר חנוך לוין, מוקפת בקרחות מנומשות וקמטים מהודרים של בני 70, וריח חזק של מוות, שלא מרפה. קורה. הילד החולם, כך מסתבר, לא מפסיק לשיר בקול דק, גבוה ומטריף את הדעת, לאורכה ולרוחבה של ההצגה, על האכזבה המובנית שבקיום, וסופו הידוע מראש, המדכא והמשפיל, הניבט מכל פינה וצדודית בפניהם הכעורים של החיים. יש מצב שנקלעתי בלי דעת ליום חגם של האשכנזים. אני רוצה לקום וללכת, אבל לא מנומס, ככה, באמצע הצגה. כשהוא לא שר את שירו המעיק, ברגעים בהם הוא לא צווח, הילד עובר ליבבות דרמטיות, משתפכות. הו החיים, הו המוות. מתגבש בי רצון לא מבוטל לבעוט בילד הנודניק, לדפוק לו שתי סטירות ולהטיח בו: סתום ת׳פה ילד. סתום ת׳פה! אני מוכנה להסתפק גם בלראות אותו מת, ואכן באה על סיפוקי בשליש האחרון של ההצגה, עת גוררים את גוויתו הקטנה והמרגיזה מצד אחד של הבמה לצד שני. עוד 20 דקות של יבבות על הילד והחיים בכללותם וההצגה נגמרת. מחיאות כפיים, הקלה גדולה. וחשק עז בקרביים למשהו מתוק ושמן ומבחיל, שלאחריו חשים בבטן בנחמה קטנה, סתמית.