שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

Mary's

לפני 5 שנים. שני, 5 במאי 2014, בשעה 10:25

 

 

אני הייתי בת 22 וגרתי עם חברה בדירת שותפות בלב תל-אביב, ואבנר היה מבוגר ממני בעשור וחצי לפחות ונשוי. מאחר שלא תיכננתי חתונה איתו, או חתונה בכלל, ומכיוון שמאז שעמדתי על דעתי, פחות או יותר, החזקתי בגישה המצדדת במיניות פתוחה ומגוונת, כמן תנועת התנגדות למחנק הקונפורמיסטי ולסולם הערכים הפטריאכלי המשמים – עובדת היותו נשוי לא הפריעה לי. טוב, אולי הפריעה קצת, כי בכל זאת, לא נעים מהאישה, ולא הייתי רוצה, בשום פנים ואופן, כעניין של עיקרון, להיות אחראית לצער של מישהי שמתייפחת בדמעות גדולות לתוך הכרית ואז, כשהאיש שלה נכנס הביתה, בשעת ערב מאוחרת, מרימה אליו עיניים נפוחות וריסים רטובים, ושואלת בקול חלוש היכן היה, ועם מי. לצער נשים זה לא בשבילי, בכלל לא, ידעתי את זה בבהירות עוד אז. למה לצער כשאפשר לשמח? הצעתי לאבנר, ברוח טובה, להזמין אותי לערב אינטימי מלא תשוקה עם שניהם, כדי לשכך ולפתור את המתיחות המיותרת, אבל הוא צחק ואמר שאני מופרעת ושאשתו לא תסכים לזה בחיים. הצטרפתי לצחוקו, למרות שחשבתי שאם כבר מישהו פה מופרע, באמת מופרע, זה אבנר ואשתו, וכל העולם ביחד איתם, עם המונוגמיה המזויפת, התא המשפחתי הסגור והמופתי למראית עין והבגידות מאחורי הגב. נשבעתי לעצמי, בערך בתקופה ההיא, לא להיות אף פעם מישהי שצריכה להתנצל בפני אחרים ולשקר על מי ומה שהיא, לחיות חיים חופשיים ויפים, ובין לבין הוקסמתי מאבנר ושכחתי מאשתו.

אבנר היה, כמו כל הגברים הנשואים הנושקים ל-40 ובסתר עושים מעשים עם בנות 20, מלא הערכה. לא הייתי צריכה להבעיר אותו, הוא הגיע עם גיצים מעופפים וגחלים לוחשות בעיניים עוד מהבית, כמו תנור שמוסק בכוח מחשבות בלבד. הוא עשה כל מה שביקשתי והשתטה עבורי בלי להסס, לשביעות רצוני ולקול צחקוקיי והנאתי הגלויה: זחל על הרצפה, על גחונו, הפיק מגרונו, לבקשתי, קולות של חיות אקזוטיות ואקזוטיות פחות, סבל הצלפות, ליקק אותי מקדימה ומאחורה – שעות, הופשט מבגדיו ונשלח ערום להמתין לבואי בחדר השירותים עם אטבים על הלשון, סתם, כי התחשק לי, בישל, ניקה, סידר, טרח, סירק את שיערי ושזר בו פרחים, הזמין לי אוכל ממסעדות יקרות ובתמורה חטף סטירות אקראיות, בלי סיבה, על הראש והפנים, נצבט, נשרט, הוכה, רקד עבורי כמו קוף בקרקס, הוחזק כפות מתחת למיטה שלי, שימש כמתלה מעילים, שרפרף נושא ספרים ומאפרה מתכווננת, ובעיקרון היה מוכן לכל מטלה. מקסים. מה עוד אפשר לבקש מגבר? אי אפשר.

יום אחד אמרתי לו: "אבנר, היום נעשה ממך אישה. אישה טובה". אבנר זרם איתי, כרגיל. ישבתי על כיסא עץ ברגליים פשוקות, והוא היה כלוא בין רגליי, רוכן על ברכיו, לבוש בשמלה שחורה שדליתי מהארון שלי, חזיה שחורה ותחתונים ורודים, והתרפק על ירכיי. מדי פעם דרכתי על חלציו, כדי לשמוע את הציפור הקטנה שלי – אז כבר חשבתי עליו במונחים של שייכות – מצייצת בכאב. הציפור צייצה, כצפוי. התרגשתי עד קצות אוזניי, יותר מכל אהבתי להפעיל אנשים בפשטות, כמו מכונות טובות. חשבתי: יש בינינו, ביני ובין אבנר, קרבה גדולה. קרבה של פעם ב, לא סתם. הוא אפילו לא נדבק כמו פרד עיקש למגדר שלו, בזכותי. אני עוד אעשה את אבנר, החמוד המתוק, בן-אדם. או בת-אדם. לא משנה. איפרתי את עיניו בתשומת לב, בזקתי ברוך סומק ופודרה על לחייו, העברתי יד מגורה, בעדינות, על חזייתו ומעכתי את שדיו. "סקסי..." לחשתי לו. אבנר גנח. התנשקנו קצת, בלהט, אם כי עצרתי את זה די מהר, שכן, כפי שהסברתי לאבנר, עדיין לא הספקתי לשים לו אודם, וסדר חייב להיות. אבנר הינהן וחזר על דבריי, כמהופנט: סדר חייב להיות. הסתובבתי למראה ובחרתי עבורו שפתון אדום, חזרתי לכיסא, שלפתי את השפתון מאריזתו והתקרבתי, מוכנה להמשיך.

צלצול ברקע. הטלפון של אבנר. אשתו על הקו, אני מבינה בין המילים. פניו המאופרים של אבנר משתנים באחת, מרצינים ומאפירים קצת, כך נדמה. הוא עונה לה לקונית, תשובות קצרות וחפוזות: "כן. כן. ברור. עכשיו, בזה הרגע", ומנתק את השיחה. אני מחייכת לאבנר ואבנר לא מחייך אליי, אלא קם מהר, על דעת עצמו, עיניו משוטטות בחדר, תרות אחר חפציו, והוא פושט כאחוז תזזית שמלה, חזיה, תחתונים ורודים, מתכופף אל עבר המראה, מוחה את האיפור מפניו – הכל במהירות מרשימה, לא הספקתי לומר ג'ק רובינסון והוא כבר עמד בפתח חדרי כמו חדש, עם הטלפון הנייד והמפתחות של הרכב ביד, ובפרצוף מגומגם אמר שהוא צריך ללכת, עכשיו, אז ביי, ותודה, תודה הוא מוסיף - ואני, המומה מההתרחשויות, עדיין עם השפתון ביד, עניתי בנימוס "להתראות". אחרי שהוא הלך, נשכבתי על המיטה, לבדי. הרגשתי ריקה, מרומה. אני זוכרת שנעצתי עיניים בתקרה דוממת, פשוטת איברים, מנסה לסדר את מחשבותיי, ותוך כדי, כלאחר יד, במן תנועה אוטומטית משלימה, משחתי את שפתיי באותו ליפסטיק אדום.

פייה{O} - זו אכן מופרעות.
אם כי לא בטוחה שהייתי מרגישה הכי בכיף אם בעלי היה מביא לארוחת ערב אינטימית בחורה בת 20, נאה וחושנית, כשאני עם טרנינג אפור וגופיה קרועה וסימני מתיחה, ואומר שבאישה זו הוא חושק כרגע.
הייתי מפרגנת לו להשתולל, אבל לא בטוחה שהייתי רוצה לפגוש בה (אלא אם היא הייתה באה להשתולל גם איתי, כמובן).
לפני 5 שנים
Mary Jane - ברור שאיתך. למי אכפת ממנו בכלל. מתי לבוא? (;
לפני 5 שנים
פייה{O} - אלילה, בבוא העת... }{
לפני 5 שנים
סוררת בשקט​(נשלטת) - הקטע הראשון, עד שהוא זחל אצלך ועשה קולות של למור, קרי מבוגר בהרבה, נשוי, עם גיצים וכו- been there, done that.
אבל להצטרף?! פייה צודקת. את מופרעת. ופייה שובבה. :)
לגבי לפרגן, כל הכבוד לכן. אני לא מסוגלת. קנאית ברמות שלא מובנות אפילו לי עצמי.
לפני 5 שנים
סוררת בשקט​(נשלטת) - וסליחה, איפה הסמלון שלך, עם הקארה השחור?
אני מוחה.
לפני 5 שנים
Mary Jane - זו בעיה, את מבינה, עכשיו יש לי שיער ארוך ...
הו, ימי הקארה העליזים (:
לפני 5 שנים
DickLa{רק בנות.❤️} - הממ :)
לפני 5 שנים
' Greatt Scott '{☘️} - סיפור מעניין :)
אם כי...למה להכליל? יש גברים ויש גברים.
(אגב שגיאה קלה - "נשבעתי לעצמי, בערך התקופה ההיא" = בתקופה).
בכל אופן, בהחלט נשמע מעניין!
לפני 5 שנים
Mary Jane - תודה, תיקנתי
(:
לפני 5 שנים
נשרף בלהבה​(לא בעסק) - ואת לא מגלה לנו איזה מאורע דרמטי הקפיץ אותו ככה הביתה, מבין ידייך?
לפני 5 שנים
Mary Jane - לא רלבנטי לסיפור בכלל
לפני 5 שנים
כבודי במקומה מונח - כנראה שזה לא חשוב אבל השורה האחרונה יצרה אצלי קונפליקט רגשי
לפני 5 שנים
Mary Jane - תפרט?
(כאן או בפרטי)
לפני 5 שנים
כבודי במקומה מונח - מצד אחד בהחלט אין לך צורך בו ואת יכולה להמשיך גם בלעדיו ללא מאמץ,
שזה דבר בהחלט חיובי.
מצד שני את עושה שימוש על עצמך במשהו שיועד לנשלט/שפחה שלך לאחר שהוא פשוט קם והלך
וזה נראה כמעין החלפת תפקידים וזה משהו שקשה לי איתו.
לפני 5 שנים
Mary Jane - האודם בסוף הוכנס לטקסט מטעמים "אמנותיים", למען האמת (;
לפני 5 שנים
כבודי במקומה מונח - הוקל לי לשמוע :)
לפני 5 שנים
Mary Jane - אתה מצחיק (:
לא נראה לי שיש כאן משהו מהחלפת תפקידים, הרי איש או אישה אינם שולטים על המספרת. זה בעיקר, לדידי, ביטוי למורכבות קשרים אנושיים, שאינם חד-מימדיים (גם אם הנך מקטלג אותם כ"שולטת", "נשלט"), מכילים אכזבות ומפחי נפש וכל מיני דברים שלא תיכננו ולא ציפינו להם.
לפני 5 שנים
כבודי במקומה מונח - תודה על המחמאה
לא מדובר בשליטה על המספרת (שהיא, אם את מקטלגת השולטת בסיפור ;))
אלא בסיטואציה שהתהפכה, בה הוא קם והולך כרצונו ואילו היא משלימה את שתכננה לו על עצמה
אבל באמת יש כאן ביטוי לקשרים האנושים -
בין אם הם מורכבים ובין אם לא הם נידונים להמשיך, במן תנועה אוטומטית משלימה :)
לפני 5 שנים
מרטין101 - נפלא כתמיד! :)
לפני 5 שנים
דתלש - מסקרן מאד :-)
לפני 5 שנים
frasier​(נשלט) - סיפור אמיתי?
למה נזכרת פתאום בסיפור? (אם יורשה לשאול?)
לפני 5 שנים
אלימלך - מרי ג'יין טוב שאת מחזירה פוסטים ישנים לקדמת הבמה, כייף להזכר :)
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י