ספרית הפנטזיות שלי

עִנְבָּלִים בַּמִּרְעֶה וּשְׁרִיקוֹת

וְשָׂדֶה בַּזָּהָב עַד עֶרֶב.

דּוּמִיַּת בְּאֵרוֹת יְרֹקוֹת,

מֶרְחָבִים שֶׁלִּי וָדֶרֶךְ.

הָעֵצִים שֶׁעָלוּ מִן הַטַּל,

נוֹצְצִים כִּזְכוּכִית וּמַתֶּכֶת.

לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל

וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת.

אָבְדוּ הַחַיִּים. אָבְדוּ - וְנִחְיֶה.
וְנִחְיֶה, וְנִלְעַג לְךָ, מָוֶת.
כָּכָה נִחְיֶה - שְׁלוּבֵי זְרוֹעַ וָעֹז
עִם הוֹד זָהֳרוֹ הָאַלְמָוֶת.
נִנְשֹׁם. כֵּן, בְּזַעַם נִנְשֹׁם - וְנִחְיֶה,
אַף אִם פַּחַד יִבְלֹם אֶת פִּינוּ.
הֲיֵשׁ עוֹד לִפְחֹד? מִפְּנֵי מָה, אֱלֹהִים,
אַחֲרֵי אָבְדָנִים שֶׁרָאִינוּ?
נִנְשֹׁם. וְנִזְעַם. וְנִחְיֶה. וְנִלְעַג
אִם יִפְּלוּ גַּם שָׁמַיִם עָלֵינוּ.
אָבְדוּ הַחַיִּים. אַךְ אָנוּ נִזְעַק
אֶת זַעֲקַת אַלְמוֹתֵנוּ.

דִּיּוּק הַכְּאֵב וְטִשְׁטוּשׁ הָאֹשֶׁר. אֲנִי חוֹשֵׁב

עַל הַדִּיּוּק שֶׁבּוֹ בְּנֵי אָדָם מְתָאֲרִים אֶת כְּאֵבָם בְּחַדְרֵי רוֹפֵא.

אֲפִלּוּ אֵלֶּה שֶׁלֹּא לָמְדוּ קְרוֹא וּכְתֹב מְדַיְּקִים:

זֶה כְּאֵב מוֹשֵׁךְ וְזֶה כְּאֵב קוֹרֵעַ, וְזֶה כְּמוֹ מְנַסֵּר

זֶה שׂוֹרֵף וְזֶה כְּאֵב חַד וְזֶה קֵהָה. זֶה פֹּה, בְּדִיּוּק פֹּה

כֵּן. כֵּן. הָאֹשֶׁר מְטַשְׁטֵשׁ הַכֹּל. שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים

אַחַר לֵילוֹת אַהֲבָה וְאַחַר חֲגִיגוֹת, הָיָה נִפְלָא,

הִרְגַּשְׁתִּי כְּמוֹ בַּשָּׁמַיִם. וַאֲפִלּוּ אִישׁ הֶחָלָל שֶׁרִחֵף

בֶּחָלָל קָשׁוּר לַחֲלָלִית רַק קָרָא: נִפְלָא, נֶהְדָּר, אֵין לִי מִלִּים.

טִשְׁטוּשׁ הָאֹשֶׁר וְדִיּוּק הַכְּאֵב

וַאֲנִי רוֹצֶה לְתָאֵר בְּדִיּוּק שֶׁל כְּאֵב חַד גַּם

אֶת הָאֹשֶׁר הֶעָמוּם וְאֶת הַשִּׂמְחָה. לָמַדְתִּי לְדַבֵּר אֵצֶל הַכְּאֵבִים.

בּוֹא קְצָת שֶׁקֶט, בּוֹא קְצָת שִׁעֲמוּם
מַגִּיעַ לְךָ
הַכֹּל כָּל כָּךְ צוֹעֵק פֹּה, לֹא גָּמוּר.
(אֵין רֶמֶז לִמְנוּחָה)
מָה שְׁלוֹמְךָ?!
שׁוֹאֲלִים אוֹתִי בָּרְחוֹב
אֲנָשִׁים לְמִינֵיהֶם
שְׁלוֹמִי כִּשְׁלוֹם עַמִּי,
אֲנִי מֵשִׁיב לָהֶם
וְאָז פּוֹלְטִים הֵם אֲנָחָה קְצָרָה
כְּשֻׁתָּפִים לְעֵת צָרָה.
יִהְיֶה טוֹב! אֲנִי מַבְטִיחַ
כְּאִישׁ סוֹדוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ!

כְּשֶׁאַתָּה חִוֵּר מִצַּעַר,

מִתְחַפֵּר בִּשְׁתִיקָתְךָ –

תֵּן לִי לְדַבֵּר אֵלֶיךָ

וְלָלֶכֶת בֵּין צְלָלֶיךָ

לִהְיוֹת אִתְּךָ.

לֹא אֶשְׁאַל אוֹתְךָ מַדּוּעַ,

לֹא אַחְרִיד אֶת בְּדִידוּתְךָ.

זְהִירָה, כְּמוֹ מְהַסֶּסֶת,

בְּאוֹתוֹת חִבָּה וָחֶסֶד

אֲדַבֵּר אִתְּךָ.

יֵשׁ בִּי כֹּחַ, יֵשׁ בִּי כֹּחַ.

אַל תָּחוּס עָלַי,

אַל תַּפְרִיעַ לַקּוֹצִים שֶׁלְּךָ

לִשְׂרֹט אֶת רַגְלַי.

כְּשֶׁאַתָּה עָיֵף עַד מָוֶת,

לֹא נִרְדָּם בַּחֲשֵׁכָה,

בְּשָׁעָה שֶׁסִּיּוּטֶיךָ

מְרַדְּפִים חֲלוֹמוֹתֶיךָ –

אֶשָּׁאֵר אִתְּךָ.

עַל יָדְךָ אֲנִי נוֹדֶדֶת

בֵּין שְׁנָתְךָ לִיקִיצָתְךָ,

הַמִּלִּים שֶׁלִּי שְׁבִירוֹת הֵן

וְכַפּוֹת יָדַי קְטַנּוֹת הֵן –

אַךְ הֵן לְצִדְּךָ.

כְּשֶׁאֶרְאֶה, אוֹ כְּשֶׁתֹּאמַר לִי

חֶרֶשׁ, חֲרִישִׁי,

כִּי מֵתֶיךָ מִתְקַבְּצִים –

גַּם אֲנִי אַרְכִּין אֶת רֹאשִׁי.

לֹא אֶשְׁאַל אוֹתְךָ מַדּוּעַ,

לֹא אַחְרִיד אֶת בְּדִידוּתְךָ.

זְהִירָה, כְּמוֹ מְהַסֶּסֶת,

בְּאוֹתוֹת חִבָּה וָחֶסֶד

אֲדַבֵּר אִתְּךָ.

"סבתי נתנה לי פעם עצה:
בזמנים קשים
התקדמי בצעדים קטנים.
עשי את מה שעלייך לעשות,
אבל לאט לאט.
אל תחשבי על העתיד,
או על מה שעלול לקרות מחר.
שטפי את הכלים.
לאט.
הסירי את האבק.
לאט.
כתבי את המכתב.
לאט.
הכיני את המרק.
לאט.
את רואה?
את מתקדמת,
צעד אחד בכל פעם.
קחי צעד אחד ואז עצרי.
לנוח מעט.
תשבחי את עצמך.
קחי צעד נוסף.
ואז עוד אחד.
לא תשימי לב,
והנה הצעדים שלך
מזדרזים מעצמם.
ויגיע הרגע הזה שבו
תוכלי לחשוב על העתיד
לבוא,
מבלי לפרוץ בבכי".

"דְּבָרִים שֶׁלֹּא צָרִיךְ לְהַסְבִּיר לְאִמָּא:

צִירִים

תְּפָרִים

גֹּדֶשׁ

גַּזִּים

שִׁנַּיִם

קְפִיצַת גְּדִילָה

גְּמִילָה

שֵׁן חָלָב

דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת".

דבר אחד ביקשתי -

הניחו לי להיטרף ביגוני