ספרית הפנטזיות שלי

"אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין; אם הוא רואה שריפה, עליו לנסות ולכבות אותה; אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס; אם אין לו כוס, יש לו כפית, לכל אחד יש כפית."

נולדתי ב-1924; אילו הייתי כינור בן גילי
לא הייתי מן הטובים. כיין הייתי טוב מאוד
או חמוץ לגמרי. ככלב הייתי מת. כספר
הייתי מתחיל להיות יקר או כבר זרוק.
כיער הייתי צעיר, כמכונה הייתי מגוחך
וכאדם אני עייף מאוד.

נולדתי ב-1924. כשאני חושב על האנושות
אני חושב רק על אלה שנולדו בשנה אחת איתי,
אשר אימותיהם כרעו ללדת עם אמי
באשר הן, בבתי-חולים או בדירות אפלות.

ביום הזה, יום הולדתי, אני רוצה
לומר עליכם תפילה גדולה,
אשר כובד תקוות ואכזבות כבר
מושך את חייכם למטה,
אשר מעשיכם מתמעטים
ואלוהיכם מתרבים והולכים,
כולכם אחי תקוותי וידידי יאושי.

ותמצאו מנוחה נכונה,
החיים בחייהם והמתים במותם.

ומי שזוכר את ילדותו יותר
מן האחרים הוא המנצח,
אם בכלל יש מנצחים.

לדים יקרים, בוגרי חורף 23'
תמרחו קרם הגנה
אם אני יכולה להציע לכם רק טיפ אחד, קרם הגנה זה הדבר
אני לא יכולה להתחייב על שום דבר אחר, אבל אם תשימו קרם הגנה
אולי תיראו יותר יפים בתמונות ש... טוב, בואו לא נדבר על זה
התועלות של קרם הגנה הוכחו על ידי מדענים
יתר העצות שלי מבוססות רק על החרדות התועות שלי בארבע לפנות בוקר
תורידו את הידית של הממד
אלא אם אתם במקום שבו יש יותר סיכוי לטיל מאשר למחבל
ואז אם תורידו את הידית של הממד
לא יוכלו למצוא אתכם בהריסות
תמיד תברחו לפרדס
אלא אם המחבל נמצא בפרדס, ואז תברחו לישוב
אבל אולי המחבל נמצא בישוב, אז עדיף להישאר בפרדס
לא משנה, אתם כבר תבחרו כיוון כשיגיע הרגע, ומה שיהיה יהיה
תוציאו דרכון זר
תלמדו אנגלית.
לא, תלמדו ערבית
תלמדו להכין עוגיות
תלמדו לתפור, כמו סבתא בפלשוב
גם אם תגיעו בסוף לסין, תהיה לכם עבודה
תתקשרו לאמא שלכם ותגידו שאתם אוהבים אותה
בעצם אל תתקשרו, זה מלחיץ אותה סתם
תהנו מכל רגע, מי יודע מה יהיה, אבל זכרו
כשאתם נהנים
מישהו חטוף
תקנו אקדח
בעצם תקנו רובה
כן, זה נכון שמחקרים מראים שרוב הסיכויים שהרובה הזה יופנה בסוף נגדכם
אבל המחקרים נעשו במדינות אחרות
ואולי הרובה הזה כן יופנה בסוף נגדכם
אבל אנחנו נחשוב על זה אחר כך, כי עכשיו מצב חירום
תעשו התעמלות
אף פעם אי אפשר לדעת מתי החיים שלכם יהיו תלויים ביכולת שלכם לרוץ מהר או להחזיק את דלת הממד סגורה
תיזהרו מהעצות שהמוח מנסה לספק לכם בארבע לפנות בוקר
הוא מוטרד ומבולבל בדיוק כמוכם
ממש כמו הממשלה שלכם
אבל תקפידו על הקרם הגנה. זה ממש חשוב

מישהו סיפר לי שאין סוף לאהבה.

ואני חושב,

שיש סוף לאנשים כדי שלא יהיה סוף לאהבה.

ויש סוף למילים, כדי שהמנגינה לא תפסיק.

ויש סוף לזכרונות כדי שלא יהיה סוף לעולם.

ויש סוף לעולם, כדי שלא יהיה סוף לאלוהים.

שיר שנכתב על ידי אביו של ינאי והוקרא בהלוויתו.

יהי זכרו ברוך

עַל דַּעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכוֹל

וְעָמְסוּ זְעָקוֹת עַל לִבִּי הַשָּׁחוֹחַ

עַל דַּעַת רַחְמַי שֶׁהוֹרוּנִי לִמְחֹל

עַד בָּאוּ יָמִים שֶׁאָיְמוּ מִלּסְלֹחַ

נָדַרְתִּי הַנֶּדֶר לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל

לִזְכֹּר - וְדָבָר לֹא לִשְכֹּחַ.

דָּבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ - עַד דּוֹר עֲשִׂירִי,

עַד שֹׁךְ עֶלְבּוֹנַי, עַד כֻּלָּם, עַד כֻּלָּהַם,

עֲדֵי יְכֻלּוּ כָּל שִׁבְטֵי מוּסָרִי

קוֹנָם אִם לָרִיק, יַעֲבֹר לֵיל הַזַּעַם

קוֹנָם אִם לַבֹּקֶר אֶחְזֹר לְסוּרִי

וּמְאוּם לֹא אֶלְמַד גַּם הַפַּעַם.

שלמה רון לא היה חמוש. שלמה רון לא היה בסיירת או משהו. הוא היה אדם מבוגר. חולני למדי. אדם רך. שלמה אהב תיאטרון ומוזיקה וספרים. הוא אהב את חנה, אשתו עימה חי שנים רבות. הוא אהב את בנותיו. ואהב מאד את נכדו הקטן.

בין השאר אהב גם את השירה של רחל. וגם את היצירות של נעמי שמר. הוא אהב אמנות.

שלמה וחנה גרו בנחל עוז. מעולם לא עזבו את המקום. גם בתקופות מפחידות באמת. שם גרו. שם חיו. שם בחרו לחיות. שם היו גם בבוקר ה-7 באוקטובר 2023.

הבנות שלהם היו בביתם. הנכד שלהם היה בביתם. חג שמחת תורה. כמעט סוף חופשת סוכות. בטח היה להם נחמד ביחד.

רוצחי המונים פשטו על קיבוצם. פושעים נגד האנושות. לא הייתה שום הגנה מפניהם. המודיעין קרס. הגבול נפרץ. הצבא לא היה שם. גם לא משמר הגבול. הם נותרו לבדם מול פושעי מלחמה חמושים, מאומנים ומצוידים היטב.

שלמה לא היה חמוש. הוא לא היה בסיירת או משהו. הוא לא היה גנרל במיל. הוא היה מבוגר עם שפם ומשקפיים. הוא היה חולני למדי. הייתה לו נפש עדינה. הוא אהב תיאטרון ומוזיקה ואמנות.

הוא יצא מהממ"ד בו התחבאו חנה אהובתו ובנותיו האהובות ובנה של אחת מהן - נכדו הקטן והאהוב.

הוא התיישב בסלון ביתו. הוא ישב שם לבדו. הוא חיכה לרוצחים. והם אכן הגיעו.

כשראו אותו לבדו בסלון ביתו, ירו בו הרוצחים למוות. הם ראו אדם מבוגר וחולני למדי שיושב בכורסה לבדו. והם הוציאו אותו לבדו להורג. אדם מבוגר. אדם ערירי, הם חשבו. אין סיבה להתעכב שם עוד.

לכן יצאו הרוצחים מהבית והמשיכו בדרכם.

זו הייתה תכניתו של שלמה: להמתין לפושעים נגד האנושות לבדו בסלון. כדי שיחשבו שהוא אדם מבוגר ובודד. ערירי. חי לבדו. הוא ידע שהם ירצחו אותו. הוא קיווה שלאחר שירצחו אותו, ימשיכו הלאה. יחשבו שהוא גר בבית לבדו.

שלמה רון הציל בכך את חיי חנה אהובתו. הוא הציל את חיי בנותיו האהובות. הוא הציל את נכדו הקטן והאהוב. כולם ניצלו בעודם יושבים בשקט בממ"ד. כולם ניצלו בזכותו של שלמה.

שלמה רון נקבר במושבה כנרת. הוא קבור עכשיו ליד רחל המשוררת. ליד נעמי שמר. הוא מת עכשיו.

שלמה רון לא היה חמוש. הוא לא היה בסיירת או משהו. גם לא גנרל במיל. בטח לא לוחם מיומן או בעל הכשרה באיזו אמנות לחימה. שלמה היה בסך הכל אדם מבוגר, חולני למדי, עם חיוך נחמד ומבט טוב לב. שלמה היה אדם רך ועדין-נפש שאהב תיאטרון ומוזיקה וספרים. אדם רך ועדין נפש שאהב את חנה ובנותיהם ונכדם הקטן.

שלמה רון היה אדם רך ללא כוח פיזי או משהו כזה. ללא נשק. ללא הכשרה בלוחמה בטרור. סתם אדם מבוגר ודי חולני. סתם ישראלי רך ועדין-נפש עם שפם ומשקפיים. סתם ישראלי רך-מבט שאוהב את אשתו ובנותיו ונכדו הקטן.

אבל שלמה רון היה גיבור ישראל.

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא
וְאַף אֶחָד לֹא בָּא
כַּמָּה אֲלָפִים קָרְאוּ לוֹ בְּשַׁבָּת בַּבּוֹקֵר
זָעֲקוּ אֶת שְׁמוֹ
הִתְחַנְּנוּ בִּדְמָעוֹת שֶׁרַק יָבוֹא
אֲבָל הוּא שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ
שׁוּם אֱלֹהִים לֹא הִגִּיעַ
וְשׁוּם אֱלֹהִים לֹא הִרְגִּיעַ
רַק הַשָּׂטָן חָגַג בְּלִי הַפְרָעָה
מְפַזֵּז בֵּין הַקִּיבּוּצִים לִמְסִיבַּת טֶבַח
וְכָתַבְנוּ מוֹסִיף וּמְדַווֵּחַ
בֵּין לְבֵין גַּם מִתְיַיפֵּחַ
שֶׁיֵּשׁ תִּינוֹק שָׂרוּף
וְיֵשׁ תִּינוֹק חָטוּף
יֵשׁ תִּינוֹק יָתוֹם
וְיֵשׁ תִּינוֹק בֶּן יוֹם
מֻטָּל מְחֻבָּר בְּחֶבֶל הַטַּבּוּר לְגוּפַת אִמּוֹ
וְלֹא הִסְפִּיק אֲפִלּוּ לְגַלּוֹת מָה שְׁמוֹ
מָה יֵרָשֵׁם עַל הַמַּצֵּבָה הַקְּטַנְטַנָּה
עִם תַּאֲרִיךְ אֶחָד לַלֵּידָה וְלִפְטִירָה
כָּךְ נִרְאֶה הַקִּיבּוּץ אַחֵר בִּיקּוּר הַשָּׂטָן
מַחֲזִיר אֶת הַשִּׁדּוּר לְאולְפָּן
עַכְשָׁו שֶׁקֶט יוֹרִים
יֵשׁ גַּם שִׁגּוּרִים
וְאֵין מֶמְשָׁלָה
וְאֵין רַחֲמִים
וְרַק הַצְּרָחוֹת וְהַתְּמוּנוֹת
לֹא יְיַצְּאוּ לְעוֹלָם מֵהָרֹאשׁ
הַשְּׁבִיעִי בְּאוֹקְטוֹבֶּר
אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ

"הנשיא הגיע וביקשו מהחברים לרדת לשיחה. לא ירדתי, כי מה לי ולו. הנכד שלי אמר: הוא סתם איש. לקחתי קצת חופש לדבר עם חברים שלי. הייתה התקהלות קטנה בכניסה והצטרפתי למעגל. מכאן היה הנשיא צריך לעבור כדי לצאת. שאלו אותנו מי רוצה לדבר עם הנשיא. לא יכולתי להתאפק כשהנשיא עמד מולי.
עמדתי מולו בשיא המלכותיות והעוצמה שקיבלתי מיום אתמול, ואמרתי: "לא רוצה לדבר. רוצה לשאול איפה היית!?" המזכיר עמד מאחורי ורצה להתנצל על הטון התקיף – שלא לומר תוקפני – ואמר לנשיא: "הבעל שלה נעדר". ואז... וואו. עם כל כמה שכבר כעסתי, זה הדליק סופית את המדורה. הנשיא האדיב התחיל לשאול מה השם שלי, עם פני האמפתיה הנדרשים אבל אני כבר בערתי. אמרתי – טוב אולי שאגתי -- "לא חשוב השם, אני קשישה מעוטף עזה, זה השם שלי עכשיו". והמזכיר מאחורי ממשיך להתנצל "תבין אותה, הבעל שלה נעדר". עם כמה שהייתי כועסת, זה בער.
אמרתי: "מה זה חשוב נעדר? חשוב שאני קשישה מעוטף עזה! אני לא צריכה שתרחם עלי. צריכה שתענה לי: איפה היית עד עכשיו, כשהכתובת הייתה על הקיר?" שניה לפני שהתחיל בנאום "אנחנו עוברים בין הישובים ושומעים", אמרתי לו: "לא רוצה לשמוע. עכשיו אתה תקשיב".
"אתמול הגיע הנה בן דוד שלי. הוא טייס, ורופא, וקצין והביא לי דגל שהיה לו באוטו מההפגנות. אמרתי לו: מה אתה מביא לי דגל שאין מדינה מאחוריו? והוא ענה לי: זה לא הדגל של המדינה, זה של המולדת. את המדינה נתקן". לקחתי את הדגל. חשבתי זה מתאים לשים על הבמה באחת משיחות הקיבוץ האיומות האלה, שבהן מקריאים את שמות הנרצחים, את שמות "מנותקי הקשר" ואת אלו שעשו את המעבר החד כיווני מרשימה אחת לשנייה. [על רובם יש עדויות ברורות שנרצחו אבל אסור להגיד עד לאישור מז"פ]. אלא, שלאיש לא היה רצון לקחת את הדגל ולשים על הבמה."
עד שסיימתי את הסיפור כבוד הנשיא כבר היה צריך למהר, אז אמר כמקובל "שלא תדעי עוד צער". "בטח שאדע", עניתי. "הרי עוד לא הודיעו לי."