ספרית הפנטזיות שלי

  אני לא קופאית שסורקת ברקודים...

כתבו עלי סיפור 😄 https://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-1.4239417

תהנו

====================================================

בחיוך כבוש וצעדים נתרניים חצתה הספרנית הראשית את המסדרון החשוך המוביל לחדרו של גדי, המנהל הכללי. "לקח לו קצת זמן לגלות את המהלך המבריק שעשיתי, אבל האמת סופה להתגלות", מילמלה לעצמה בהתרגשות הספרנית ישראלה לנוכח הזימון הדחוף של הבוס החדש.

"אני מקווה שיש לך סיבה טובה למעשה החמור שעשית. אחרת, את מפוטרת", ויתר המנהל על המשחק המקדים. "ציפיתי ממך ליותר, את מאכזבת אותי", המשיך גדי עוד קודם שהספיקה ישראלה להעלים את שאריות קמטי החיוך ולהתיישב על הכיסא.

"אתה מתכוון לספרים?" שאלה בגמגום מבוהל, "אבל אתה בעצמך ביקשת..."

"אני ביקשתי ממך לעשות ונדליזם שכזה?!" הגביר גדי את קולו, "אני?! הביאו אותי לפה כדי לעשות דבר אחד, לצמצם גירעונות, ולא לגרום לנזקים".

"הרי מיד כשנכנסת לתפקיד ביקשת ממני למצוא מענה מהיר לתופעת אי החזרת הספרים לספרייה", מיהרה להשיב ישראלה. "אני ממש זוכרת איך בסופה של מצגת ארוכה ומלאה נתונים יבשים פתאום תיארת בעדינות מרגשת את הקוראים מתקשים להיפרד מהיופי המסתתר בספרי הרומאן או הבלש, או סתם טרודים בעמל היום, לכן אינם ממהרים להחזיר ספרים".

גדי הסמיק לרגע לנוכח המחמאה ופתח פיו כדי לומר משהו, אך שטף דיבורה הבוטח של הספרנית, שהחליף את הטון המתנצל שבו פתחה, עיכב אותו במעט. "טענת שבהעדר ספרים זמינים תנועת הבאים בשערי הספרייה, הנמצאת בלב לבו של מרכז התרבות, הולכת וקטנה, ובכך לא רק מצטמצמים אופקי המחשבה והרגש של התושבים, אלא גם כמות הנרשמים לשעת סיפור, חוג דרמה ולהצגות, ולכן הגירעון הכספי הולך וגדל".

"זה בדיוק מה שאמרתי ישראלה, אבל את חשבת שהפתרון הוא לשוב ולרכוש את רבי המכר כדי להחזיר אלינו את הקוראים שעייפו מלראות מדפי ספרייה ריקים. את חייבת להבין שחוסר הסדר והיציבות באזורנו הוא זה שגורם למשבר האמון המתמשך. אנשים אוהבים סדר ומשמעת יותר מכל דבר אחר, כי זה מעניק להם ביטחון. לכן גם ציפיתי שתשבו את ושתי העוזרות שלך ותחייגו לכל הלקוחות ותבהירו שאם הם לא מחזירים את הספרים תוך שלושה ימים הם ייקנסו לאלתר ויוצאו ממעגל הקוראים.

"אם מישהו היה מגיע אלינו למחסום בלי אישור עבודה הוא היה עושה אחורה פנה וחוזר הביתה בלי לספר יותר מדי סיפורים. ומבחינתי זה לא משנה שהוא קם בשתיים בלילה כדי להגיע בארבע לפנות בוקר למעבר הגבול כדי להספיק להתחיל כבר בחמש לבנות את מגדלי אור או מרפסות גינדי. לא היססנו לשלוח הביתה גם אם הכרנו היטב את הפועל, כי עבר אצלנו מדי בוקר וערב וידענו שללא שכר עבודה יומי יהיה לו קשה להשיג אוכל למשפחה. אם רוצים שיהיה פה סדר צריך לפעול דרך הראש לא דרך הלב. רגשות לחוד ופקודות לחוד. פה, בגלל טוב הלב שלכם, ההפקרות חוגגת".

ישראלה התלבטה לרגע, להתנצל ולרכך את זעמו של גדי או דווקא להסביר לבוס החדש שלה שספרייה זה לא מחנה צבאי. מבט חטוף על ורידי המצח הרוקדים שלו הבהיר שאין טעם לסגת לאחור. קרון הכעס כבר יצא מהתחנה ושום התנצלות לא תעצור את מסעו. "אמרת שאצלך בצבא כבר היו שופטים את כל מי שלא החזיר ספרים על חוסרים בציוד", ניסתה לדייק אותו.

"בדיוק ישראלה. אם היינו בצבא היתה מוגשת תלונה על ידי המפקד הישיר, ואז הייתי מעלה אותם בנוהל מהיר למשפט על אובדן ציוד, ולא רק אותם. גם אותך. ולא תמיד זה נגמר בקנס כספי. לפעמים נכנסים למחבוש".

"אבל אנחנו פה בספרייה העירונית. מה אתה רוצה, שנציב שומר חמוש בכניסה שלא יאפשר מעבר למי שלא החזיר ספרים? ונגיד שיהיו סדר ומשמעת שיובילו לתחושת ביטחון. זה לא מספיק. היופי בחיים זה כל מה שאתה עושה מעבר להישרדות. כל הספרים הטובים עוסקים דווקא במה שקורא למי שמחליט להיפרד מהמסלול הרגיל והבטוח. למרות שאתה רק חודשיים בתפקיד הגיע הזמן שתבין, הספרים הם לא רכוש צבאי".

מופתע מתגובתה הישירה של הספרנית הראשית חיפש גדי תגובה הולמת ומהירה. כל עיכוב בתגובה עלול להתפרש כחולשה, הוא נזכר בשיעורי הפיקוד שעבר. "ברור שלא רכוש צבאי", מיהר לענות, "הם היו עולים למשפט על פגיעה ברכוש... של מי בעצם הרכוש?" נבוך מעט הוא השתהה, גירד בהיסח הדעת את ראשו וכמו התחיל לחשוב בקול רם: "מצד אחד הספרים שייכים לנו, לספרייה, כי אנחנו רכשנו אותם. מצד שני הם בעצם שייכים לקוראים, מכיוון שהספרים נרכשים מהמסים שהם משלמים..."

ישראלה החלה לחייך לנוכח הגיגיו של הבוס הקשוח אשר היה מפליא לדלג בין מאצ'ואיזם צבאי בראשית המשפט לפיוט אזרחי בסופו. "מצד שלישי, הסופרים מקבלים אחוזים על כל השאלת ספר, אז הם בעצם שייכים גם ליוצרים. אבל מצד רביעי, גם אם הספר מוחזר, חוויית הקריאה עודנה נשארת בחזקת הקורא..." האריכה את קו ההרהור.

מבולבל מעט מהדיון הקצר בסוגייה למי שייך הספר העדיף גדי למהר ולשוב לאזור הנוחות הבטוח שלו: "לא מעניין אותי למי שייכים הספרים. אני יודע שעשית מעשה חמור ואת צריכה לשלם על זה".

ישראלה, עדיין משועשעת מהדיון הקצר בסוגייה הפילוסופית למי שייכים הספרים, ענתה בטון המפתיע ברכותו: "אני מזמינה אותך אלי הערב".

מסמיק מעט לנוכח פנייתה הישירה כיווץ גדי את אחיזתו בעט המון־בלאן הכחול שאחז במשך כל השיחה. "תבוא אלי לספרייה ממש לפני הסגירה, בשמונה בערב, ותראה איזה שינוי חל בהרגלי ההשאלה של הקוראים".

"ישראלה, אני יודע שהספרייה זה הבית השני שלך, ואולי אפילו הראשון, ושהקרבת את חיי המשפחה למען התפקיד. אבל למה לכל הרוחות תלשת את העמודים האחרונים של כל שלושת אלפים הספרים שיש לנו? מה הספרים האלה עשו לך רע?" ניסה גדי להבין את המעשה המוזר של הספרנית הנורמטיבית לכאורה.

"שלושת אלפים וארבעים ושמונה ספרים. אתמול עשיתי קנייה מרוכזת נוספת", תיקנה אותו ישראלה בחיוך.

גדי הניח את העט, רוקן במהירות את כוס המים ואמר: "מקווה שאת הספרים החדשים השארת שלמים".

"קודם אכניס אותם לקטלוג הממוחשב ואחר כך אתלוש את הדפים האחרונים של כולם. זו הדרך הטובה ביותר להחזיר את הקוראים לספרייה. הם קוראים ספר מתח מרתק, צולחים בשקיקה שלוש־מאות עמודים, עומדים לפענח בהתרגשות את זהות הרוצח — ואופס... אין רוצח".

"מה זאת אומרת אין רוצח? תמיד יש רוצח", התרעם גדי.

"הכוונה, גדי, שהם לא יודעים מי הרוצח, לכן ייאלצו לשוב ולהגיע לספרייה להתלונן", הסבירה ישראלה בטון גננתי את הרציונל למהלך המשונה. "הם מגיעים אלי בתשוקה סקרנית. אני שולפת את הדפים החסרים ומנופפת בהם אל מול הקורא הכמה לגמירה ויודעת שהם נפלו למלכודת שלי. 'עד שלא תביא את כל הספרים שיושבים אצלך בבית כבר יותר משנה לא אתן לך את הדפים החסרים'".

"לא יודע כמה נופלים אצלך", ענה גדי בחיוך, "אבל אני בטח לא אפול במלכודת שלך... יש לקוראים טענות כלפיך מכאן ועד חאן־יונס. גם אחרי שהם מחזירים את כל הציוד ומאפסים להם את רשימת ההשאלה, את לא באמת מחזירה להם את הדפים התלושים אלא מתעקשת לקרוא להם בעצמך את סוף הסיפור".

"ומה רע בזה? שירגישו קצת כמו בשעת סיפור שאנחנו עושים לילדים מדי יום ב' בשבוע. מי כמוני יודעת לקרוא בהטעמות ורגש, לעשות פאוזה בשיא המתח, לעורר ציפייה... זה לא העיקר לגמור וללכת. חייבים לייצר קצת השהיה".

"שמעתי אותך פעם בשעת סיפור. את בהחלט מרתקת את הילדים בקריאתך היפה והנעימה, ישראלה, וגם אני, אם יורשה לי, קצת נהניתי. אבל יש כאלה שמעדיפים לדמיין בעצמם את הכתוב, ואת, הם אומרים, נותנת פרשנות מאוד מסויימת לסוף הסיפור".

"נכון גדי. מי כמוני יודעת למה הסופר התכוון... קראתי מאות רבות של ספרים והשאלתי עשרות אלפי ספרים בחיי. סוף של סיפור זה סוף מוחלט ואין שם שום פרשנויות. גם אם איזה פרופסור שחשב לשפר את תמונת המציאות שלו על ידי הרחבת מוטת הפרשנות ניסה לשכנע את כולם שהפערים שנמצאים בטקסט נועדו להפוך את הקורא לאקטיבי. הסופר כותב כדי להעביר מסר, השקפת עולם, קו מחשבה או רגש לקורא, ולא כדי שישלים פערים. אם היה רוצה לגרום לקורא להיות אקטיבי, אז במקום לכתוב ספר היה ממציא רק שם לספר, נגיד 'המלך במבט אירוני', ונותן לקורא לכתוב את שאר הטקסט. לאנשים נוח להיות פאסיביים, לכן הם מעדיפים ספרים שלועסים עבורם את המציאות. אנשים אקטיביים לא היו פונים לאחור אלא חוצים את המחסום לעבר עמל יומם גם אם שכחו את אשרת העבודה בבית. עשרות אלפי אנשים הרעבים לפרנסה וללחם שיצעדו ביחד לעבר המחסום. עם אשרת עבודה, בלי אשרת עבודה... אפילו אתה, גדי, לא תצליח לעצור".

גדי, מעט מבולבל, מחייך ועונה לישראלה: "לא מבין כל כך למה התכוונת, אבל דעי לך שיש קוראים המתלוננים שאת מדי פעם גם מחליפה בין סופי הסיפורים. מגיע אליך מישהו עם רומאן אהבה אסור בין מפקד בצבא לאזרחית עובדת צה"ל, ובמקום לדעת אם המפקד עוזב את הבית והולך עם האזרחית הרווקה, את בכלל מספרת לו על גיבור מלחמה ששב בשלום מאיזה קרב אל אבא ואמא שלו".

"אבל זה בדיוק מה שאמרתי לך. אני לא קופאית שסורקת ברקודים. חוץ מהחזרת ספרים נטושים למקומם לפי שיטת דיואי, אני מזהה גם אנשים נטושים ויודעת להתאים להם את הסוף שהם צריכים. מפקד כזה ששב כגיבור מלחמה דווקא אל הוריו, אל הבית בו נולד וגיבש את הזהות הראשונית, ולא אל אשתו או המאהבת שלו, הוא סיום הרבה פחות בנאלי ממה שקורה ברומאן המקורי. חייבים להרחיב קצת את גבולות התודעה".

"אבל זה לא התפקיד שלך ישראלה".

"מי אמר? הרי הקוראים מתייעצים אתי ומבקשים המלצות ובתום הקריאה משתפים בחוויות. אני לא סתם איזו פקידת דואר שמחלקת חבילות שנקנו בסין בדולר וחצי. אני חלק מהחיים של האנשים. והכי חשוב, להבדיל ממך, אני מספקת להם את מה שהם צריכים, לא שולטת בהם".

"אני שולט באנשים?! בסך הכל עשיתי את מה שביקשו ממני לעשות".

"למנוע את חופש התנועה של האנשים זה לשלוט בהם, ולא משנה אם זה להכניס לכלא חייל שאיבד כומתה או למנוע כניסה ממישהו בגלל ששכח אשרת עבודה".

"גם את שולטת באנשים, ישראלה, לפחות בחלק מהם. גם אם מנעתי מאנשים חופש תנועה פיסי, במחבוש או במחנה הפליטים, הם עדיין יכולים לחשוב על מה שהם רוצים, ומתוך חירות מוחלטת. אבל את ממש שולטת להם במחשבות וברגשות. אין לך זכות לשנות נרטיב של אחרים. את לא מחברת הספר".

"אני לא מבינה למה אתה רומז, גדי. אני מספיק ותיקה בעסק כדי להכיר את רוב קוראי הספרים שלנו בספרייה ולדעת מה מותר ומה אסור לי. ואם מגיע לי איזה קורא הרפתקן שאוהב דווקא אי ודאות וסופים פתוחים, אין לי שום עניין לאכזב אותו ולספר לו שהמפקד נטש את הבית והלך בעקבות אהובתו הצעירה. אקרא לו סיפור על לוחם שחזר מקרב והחליט לחזור להוריו, או לשוב ולצאת לקרב נוסף כי הבין שהקרב הוא מטרה ודרך חיים ולא אמצעי".

"חשוב לי שתדעי, ישראלה, שלי אין שום דבר אישי נגדך, אפילו ההפך. אני בסך הכל מציג בפניך את תלונות הקוראים. הנה, תראי את דוא"ל התלונה של עורך־דין גנני: 'בשבועיים האחרונים סיימתי לקרוא ארבעה ספרים תלושי דפים. בכל פעם שהגעתי סקרן ומתוח לקראת סגירת הספרייה התעקשה מנהלת הספרייה שאמתין עד אשר תיסגר הספרייה ויתפזרו השואלים, ורק אז לקרוא בפני ביחידות ובשקט את סוף הספר. לא זו בלבד, לכל ארבעת הספרים השונים שקראתי התעקשה הגברת לקרוא את אותו סוף'. ישראלה, את יודעת עד כמה הגנני הזה בעייתי. אני פוחד שיתבע אותנו".

"מה יש לו לתבוע? זה סוף נהדר והוא יכול להתאים להרבה ספרים".

"מה כל כך נהדר בסוף המספר על עורך דין העובר משבר אמצע החיים, עוזב את הבית ועובר לחיות עם פקידת דואר או קופאית שחושבת שהחיים זה רומאן רומנטי. הוא טוען בסוף הדוא"ל שאת כופה עליו סוף סגור למרות שהוא חובב סופים פתוחים. ואם כבר את מתעקשת לקרוא סיפור כזה, אז למה דווקא בפני העורך דין? אפשר גם בפני. יהיה מה שיהיה, לא אגיש תלונה ולא אשפוט. צריך לפעמים לוותר קצת על סדר ומשמעת, גם אם זה בא על חשבון הביטחון".

כשהרופא מדד את גובהי במהלך הבדיקות והודיע לי ביובש שהגובה שלי הוא 152 ס"מ הייתי בהלם. באבחה אחת הוא קצץ לי 2 ס"מ מהגובה שהופיע אצלי בחוגר. אני בטוחה שיש כאלה שיגידו שההלם ואף אולי הפאניקה שרחשה בי, מיותרים ומגוחכים ויש דברים הרבה יותר רציניים בעולם שעליהם ניתן לתת את הדעת, אבל אני מלכתחילה לא הייתי גבוהה במיוחד, ואם נדבר בכנות הייתי נמוכה ולכן נקשרתי עמוקות לכל ס"מ וס"מ, ולאבד ככה ביום בהיר אחד, 2 ס"מ, הרגיש לי כאילו מישהו רומס לי את הלב עם הרגליים המלוכלכות שלו ועוד צוחק לי בפנים.

רק אתמול, שאל אותי הבן של השכנים, שהוא בן 11 וכבר עובר אותי בראש, 'איך זה מרגיש?' 'איך זה מרגיש, מה?' החזרתי בשאלה. 'איך זה מרגיש להיות כזאת גמדה?' אמרתי לו שאני לא כזאת גמדה, אני 154. הוא נחר לעברי בבוז ואמר 'אחותי 154 והיא בת 7, את חייבת להתחתן עם מישהו גבוה אם את לא רוצה שיהיו לך ילדים גמדים'. לא מספיק הוא משפיל אותי היבחוש הקטן והגבוה עכשיו הוא גם נדחף לי לשחלות.

רציתי לקבור את עצמי, מה אני אגיד לו עכשיו שאני 152, איך זה מרגיש? שמעתי את קולו מהדהד בראשי. 
 החזקתי חזק את הדמעות שלא יצאו החוצה, ושאלתי את הרופא בלחש 'אתה בטוח, רק 152?' הוא הביט בי משועמם, 'כן אני בטוח. זאת לא הפעם הראשונה שאני מודד אנשים, זה אומנם התפקיד של האחות אבל אין לי מושג איפה היא נמצאת.' 'כשמדדו אותי בצבא הייתי 154...' ניסיתי שוב, לשנות את גורלי. הוא לא הביט בי ואמר, 'אני במקומך הייתי דואג יותר לגבי החבורה הסגולה בסנטר שלך ולא לגבי ס"מ אחד או שניים.' הנחתי את ידי אוטומטית על החבורה, הייתי בטוחה שהמייקאפ מסתיר אותה אבל הלחות כנראה נתנה אותותיה. 'אה, זה סתם, נפלתי.' הפעם הוא הביט בי ממוקד לתוך העיניים ושתק.

מהרופא החלטתי ללכת ישירות לחברה שלי מאיה, שנועם לא סובל ולא מרשה לי להזמין אותה לדירה שלנו, שבעצם היא הדירה שלו אבל בגלל שאני לא גרה במקום אחר ויש לי שתי מגרות שהן לגמרי שלי, אני מכנה אותה הדירה שלנו.

בדרך הרהרתי באובדן של 2 הס"מ שלי ורציתי לבכות אבל לא בכיתי, ואז חשבתי איך רק לפני יומיים נועם אמר לי שאני מסתירה לו את מסך הטלויזיה, ולא ממש הקשבתי לו כי הייתי מחוברת לאוזנייה בטלפון ושמעתי מוסיקה, ואז הוא קם והזיז אותי ונפלתי על הסנטר כי לא הייתי מרוכזת, כמו שהוא אומר לי תמיד. המחשבה הזאת פתאום הצחיקה אותי, בכל זאת יש בזה מין האירוניה שבחורה שגובהה 152 מצליחה להסתיר למישהו משהו.

כבר בחדר המדרגות בבניין של מאיה, הרחתי את הריח המתוק של עוגות השמרים שמאיה אופה, אסור לי להתפתות, אמרתי לעצמי, נועם אומר שאני צרכה להוריד 5 קילו.

מאיה פתחה את הדלת ואמרה, 'הגעת בול בזמן לעוגה', אמרתי לה, 'נראה לי שאני אוותר, אני צרכה להרזות', 'תפסיקי לדבר שטויות, מאיפה יש לך להרזות? את כבר רזה... וחוץ מזה, את יודעת מה הסיסמא בבית הזה?' 'ממחר דיאטה' עניתי. 'ממחר דיאטה' היא חזרה אחרי. היא עטפה אותי בחיבוק והכניסה אותי לדירתה, אחר כך מזגה לנו קפה שהיא טוחנת בעצמה ופרסה מהעוגה, השוקולד נטף מהעוגה והרגשתי ריר בפה, נו, אולי רק ביס קטן, חשבתי לעצמי, וחיסלתי פרוסה שלמה בלי להרגיש בכלל. נועם תמיד אומר לי שאין לי שליטה עצמית, הוא צודק.

'מה חדש?' שאלה מאיה בעליזות 
'איבדתי 22 סנטימטרים... לא הספקתי לסיים את המשפט וכל הבכי שדחקתי פנימה יצא החוצה בבת אחת. 
 'מה זאת אומרת, איבדת? איפה איבדת אותם?'

סיפרתי לה, על הבדיקות אצל הרופא, שבכלל הלכתי אליו כדאי לברר אם נשארו לי ביציות והוא החליט לקחת לי מדדים, ואז הוא אמר לי שאני 152, במקום 154. 
'ונשארו לך?' היא שאלה.
 'האמת שבאופן מפתיע כן. אבל זה כמו אגוזים בלי שיניים, נועם בחיים לא ירצה לעשות ילדים עם אחת שהגנטיקה שלה כל כך דפוקה והיא רק 152'...
לנוכח השם 'נועם' מאיה עיוותה את פניה בגועל. 
 'הגנטיקה שלך לא דפוקה, זה רק המוח שלך שדפוק, למה שאת בכלל תרצי לעשות ילדים עם נועם?'

שתקתי. אני יודעת שהיא מקנאה ובצדק, תמיד היא יוצאת עם בחורים שאין להם מושג מה הם רוצים מהחיים, תפרנים כאלה ומבולבלים, ונועם הוא בחור ממש מציאה, הוא לומד רפואה והוא יהיה רופא, ולא סתם רופא, פלסטיקאי, מה שאומר שהוא גם יהיה מאוד עשיר, לא שעכשיו חסר לו. הדירה בארבע ארצות היא שלו, ירושה מהסבתא שלו.

מאיה ראתה את המצוקה שלי, ואמרה 'יכול להיות שהוא טעה, הכי טוב תמדדי את הגובה שלך בבית, על הקיר, כמו שהיו מודדים אותנו כשהיינו ילדים, ואל תמדדי את עצמך בערב, קראתי באיזה מקום שבערב אנחנו יותר נמוכים מאשר בבוקר, וגם קראתי שיש מקומות בעולם שאם מודדים בהם גובה, התוצאה יוצאת שונה ממקום למקום...'
'את רצינית?'
 היא הרימה את ידיה כנכנעת ואמרה, 'זה מה שקראתי.'

בדרך חזרה עצרתי ב'טמבור' וקניתי מטר מדידה ארוך במיוחד, כדי שאוכל למדוד את עצמי בבוקר. 
 הילד של השכנים עמד עם החברים הז'לובים שלו בכניסה לבניין ואיך שראה אותי הוא חזר על השאלה המעצבנת שלו 'איך זה מרגיש?' ואחר כך הוא והחברים שלו פרצו בצחוק, אני עליתי לדירה מתביישת בעצמי.

נועם היה במקלחת כשהגעתי, מחזיק המפתחות שלו עם הסמל של מרצדס היה מונח בהפגנתיות על השולחן. לנועם אין מרצדס, יש לו טיוטה. כשאמרתי לו שזה קצת מצחיק שהוא נוהג על טיוטה ומסתובב עם סמל של מרצדס, הוא אמר לי בכעס, שבן אדם צריך לשאוף למשהו. שאלתי אותו אם הוא שואף למרצדס? והוא אמר לי שזאת שאלה מטומטמת, שמעידה על רמת אינטליגנציה נמוכה מאוד, ושיש לו עוד הרבה עבודה איתי. אחר כך הוא לא דיבר איתי שלושה ימים ושני לילות, הוא לא הסביר לי למה, ואני לא רציתי לשאול שאלות מטומטמות אז שתקתי.

כשנועם יצא מהמקלחת הוא נתן בי מבט ואמר, 'החולצה שלך מלוכלכת', הבטתי בחולצה וראיתי כתם קטן של שוקולד מהעוגה שאכלתי. 
 חייכתי ואמרתי בהתנצלות, 'אכלתי עוגה', רציתי לחבק אותו אבל ראיתי שהוא לא במצב אז החלפתי בגדים ונכנסתי לישון.

בלילה חלמתי שאני נעשית נמוכה יותר ויותר, עד שאני נעצרת על 2 ס"מ בלבד, ואז נועם הולך לאיזה איש שמחבר אותי למחזיק המפתחות שלו, וכל הזמן אני מקבלת מכות בפנים ובגוף מהסמל של מרצדס ואני רוצה לצעוק אבל אף אחד לא שומע אותי כי אני כל כך קטנה, ואיך זה מרגיש? איך זה מרגיש?

התעוררתי שטופת זיעה קרה, נועם לא היה במיטה, כנראה יצא לריצת הבוקר שלו. ניצלתי את ההזדמנות והלכתי למדוד את עצמי. סימנתי קו ממש קטן בעיפרון מעל לקדקוד הראש שלי, לקחתי את המטר ומדדתי. לא האמתי למראה עיניי. שוב, איבדתי 2 סנטימטרים נוספים. מדדתי את עצמי שוב, אולי אני טועה, אבל לא. 150 ס"מ, אולי אני באמת הולכת ונעשית קטנה, אולי זאת איזה מחלה נדירה, ואיך בכלל אני אהיה אמא אם אני רק הולכת ונומכת? יש כזאת מילה, נומכת? איך זה מרגיש?

עשיתי חיפוש בגוגל, אבל לא מצאתי משהו שאפשר להיאחז בו. 'מה את מחפשת?' נבהלתי, לא שמתי ללב שנועם נכנס והוא עומד מאחוריי, נשפך לי הקפה.
'תגידי את מטומטמת או מה?' 
-'הבהלת אותי'
'אל תאשימי אותי בשלומיאליות שלך...'
הוא הלך למטבח ופתח את דלת המקרר, הלכתי אחריו, רציתי לדבר איתו שיראה אותי.
 'תראי איך העגבניות האלה נראות' הוא דחף לי עגבנייה קרוב לפרצוף, 'את לא יודעת לבחור שום דבר'... 
רציתי להגיד לו שבחרתי בו, אבל שתקתי. 
 אחר כך הוסיף 'ותפסיקי לקנות תפוחים אדומים, את יודעת שאני אוכל רק את הירוקים, כלום את לא יודעת לעשות, כלום.'
רציתי להגיד לו שאני אוהבת את האדומים, אבל שתקתי. יש לו מספיק על הראש. 
'טוב, מה את מסתכלת עליי כמו איזה גולם, ניקית את הקפה ששפכת?' 
 הרגשתי איך הגוף שלי מתכווץ, השפלתי את ראשי, לקחתי סמרטוט והלכתי לנקות.

כשסיימתי, הוא כבר טרק את הדלת והלך מבלי לומר שלום, התלבשתי והלכתי לקופת החולים.

האחות הייתה נחמדה, היה לה מצב רוח טוב, 'זאת לא טבעת נישואין, אנחנו קוראים לה טבעת אהבה, אני עם נישואין גמרתי. האמת, חשבתי שגם עם אהבה, אבל אז הגיע יורי, הכרתי אותו באתר הכרויות, היית מאמינה? חשבתי שאין לי סיכויי, אישה בת 44 גרושה, שני ילדים, הציצים שלי לא היו מה שהיו פעם, והנה, בסוף מצאתי מישהו, הכי חשוב זה לא לוותר על עצמך.' אמרה תוך כדי שהיא מביטה בערגה בטבעת שעל אצבעה.

נועם אף פעם לא נתן לי טבעת, עד שהוא נתן לי את שתי המגרות הוא הוציא לי את הנשמה.

149, היא הודיעה לי. ואז הוסיפה בחיבה, 'את כזאת קטנטונת, איך זה מרגיש?'

במהלך שלושת החודשים האחרונים, כמעט ולא יצאתי מהבית, פחדתי להיתקל בבן של השכנים ובשאלה שלו 'איך זה מרגיש?' ובכלל פחדתי מהעולם שבחוץ. נועם היה בא ויוצא, עצבני רוב הזמן, בקושי מדבר איתי. גם לא שכבנו בכלל, חוץ מפעם אחת שהוא חזר שיכור והעיר אותי.

הגובה שלי עמד על 140. לנועם זה נראה טבעי, 'אין לי מושג על מה את מדברת, תמיד היית נמוכה, בואי נודה בזה, הגנטיקה שלך על הפנים, המזל שלך שיש לך אותי.' 
 ובפעם הראשונה מאז שהתחלנו לצאת, לא הרגשתי שיש לי מזל שיש לי את נועם, אם כבר הרגשתי חסרת מזל, אבל לא אמרתי כלום. שתקתי, כמו תמיד.

אם אני אמשיך ככה, אני אעלם בתוך שתיקה, איך זה מרגיש?

באותו הלילה, התקשרתי למאיה וביקשתי לבוא אליה, היא הסכימה, אפילו ששלושה חודשים לא דיברתי איתה ולא חזרתי אליה כשהתקשרה. 
 'נמכת' היא אמרה לי ברגע שראתה אותי, היא רואה אותי באמת, חשבתי לעצמי ואז סיפרתי לה הכול, והרשתי לעצמי לבכות ולצחוק ולאכול פרוסה עבה של עוגת שמרים.

'איפה היית בלילה?, הלכת להזדיין? את שותקת?..'

לתוך קרטון קטן, רוקנתי את שתי המגרות שלי, והרגשתי איך הגוף שלי נמתח.

'את עוזבת אותי? א-ת עוזבת א-ו-ת-י?' צרח נועם.
'כן' אמרתי בלחש והרגשתי איך אני מחזירה לעצמי עוד ארבעה סנטימטרים. 
'את בחיים לא תמצאי מישהו כמוני, אף אחד לא ירצה אותך...'
הנחתי את המפתח על השולחן.
 נועם התחיל לבכות, 'אין לך לב, את יודעת באיזה לחץ אני נמצא? את פעם למדת באוניברסיטה?'
 לקחתי נשימה, סגרתי את הדלת אחריי, שמעתי את נועם מטיח משהו אל עבר הדלת, המשכתי לרדת במדרגות, הבן של השכנים עמד בכניסה, 'איך זה מרגיש?'

הסתכלתי לו בתוך העיניים ואמרתי 'לפחות כמו מטר שמונים'.

https://www.facebook.com/keren.nahoomzarka

כשנשאל האיש הזקן במבחן זיכרון מיני־מנטל מה כתובתו, הוא לא ידע לענות. כשנשאל איזה יום היום, לא ידע לענות. גם את השנה לא זכר, וכשהתבקש לציין את גילו נקב במספר לא מדויק, סטייה של עשרים שנה. בתו של האיש הזקן ישבה לצדו ורק אז הבינה את המצב לאשורו. רק אז, כמו שאומרים, נפל לה האסימון. מה תלוי פה על הקיר? הצביעה הבוחנת הצעירה על הקיר. האיש הזקן הסתכל על שעון הקיר שעל הקיר ולא זכר איך קוראים לו. תן לי בבקשה ארבע מלים שמתחילות באות בית, קראה הבוחנת הצעירה מתוך הדף. באות בית? שאל האיש הזקן בשקט. כן, אמרה הבוחנת הצעירה וכדוגמה נתנה את המלה בלון. היא לא יכלה לדעת שהאיש הזקן חיבר פעם מילון ושעד לא מזמן עוד אסף מלים, היה כותב אותן על דפים לבנים שהתגבהו בערימות אינסופיות. האיש הזקן חשב זמן ממושך וניסה למצוא מלה שמתחילה באות בית. בתו ישבה לצדו וחשבה: בטון, בלוט, ברז, בריכה. אבל האיש הזקן שתק. ככל שנמשכה שתיקתו כך הוא התכווץ. הוא לא זכר את העובדות. הוא שכח את המלים. אבל מצבים הוא מבין בדיוק כמו פעם, ורגשות עולים בו בדיוק כמו פעם, והכבוד שלו חשוב בדיוק כמו פעם, אולי עכשיו אפילו יותר. ולכן הוא זקף את הגב והרים את היד. אַת, אמר לבוחנת הצעירה שמולו והצביע על הקלסר שהחזיקה על ברכיה, את תכתבי בבקשה בטופס שלך שבמלחמת השחרור אני לחמתי עם רבין!

המשך בכתובת :https://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-1.4223113

https://www.facebook.com/sapirvolachmusic/videos/1769245046438378/

החיים הם סתירה אומללה, תשוקה בלי גבול ומשאבים מוגבלים ..

"תשרין" מאת איימן סיכסק

http://timeout.co.il/bookclub/%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9E%D7%9F-%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%A1%D7%A7-%D7%AA%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%9F?utm_source=activetrail&utm_medium=email&utm_campaign=timeout_20_06_17

"המורה" מאת מיכל בן-נפתלי

http://timeout.co.il/bookclub/%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%9E%D7%99%D7%9B%D7%9C-%D7%91%D7%9F-%D7%A0%D7%A4%D7%AA%D7%9C%D7%99-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F?utm_source=activetrail&utm_medium=email&utm_campaign=timeout_20_06_17

"ספר הגברים" מאת ננו שבתאי

http://timeout.co.il/bookclub/%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%94%D7%92%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%A0%D7%95-%D7%A9%D7%91%D7%AA%D7%90%D7%99-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F

"ג'ון טרבולטה ואני" מאת מתן חרמוני

http://timeout.co.il/bookclub/%D7%92%D7%95%D7%9F-%D7%98%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%98%D7%94-%D7%95%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%9E%D7%AA%D7%9F-%D7%97%D7%A8%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F

"סוס אחד נכנס לבר" מאת דויד גרוסמן

http://timeout.co.il/bookclub/%D7%93%D7%95%D7%93-%D7%92%D7%A8%D7%95%D7%A1%D7%9E%D7%9F-%D7%A1%D7%95%D7%A1-%D7%90%D7%97%D7%93-%D7%A0%D7%9B%D7%A0%D7%A1-%D7%9C%D7%91%D7%A8

הַצִירִים עֲלֵיהֶם אָנוּ סוֹבְבִים מוֹלִידִים בָּנוּ אַהֲבָה

אָדָם קָם בַּבֹּקֶר וּמַתְחִיל לְרַחֵם עַל עַצְמוֹ.
יֵשׁ לוֹ כָּל הַסִּבּוֹת לְכָךְ.
הֵן נֻסְּחוּ לְמַעֲנוֹ כָּל הַלַּיְלָה
עַל-יְדֵי מַעֲרֶכֶת-חֲלוֹמוֹת זְרִיזָה וּמְחֻשֶּׁבֶת.
הוּא יוֹשֵׁב מְכֻוָּץ בְּפִנַּת הַחֶדֶר,
רֶגֶל עַל רֶגֶל, רֶגֶל עַל יַד, יָד
עַל רֶגֶל, וּמְהַרְהֵר בְּעֶצֶב בַּגִּלּוּי הַמַּפְתִּיעַ,
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רַחֲמִים עַצְמִיִּים
בִּשְׁבִיל כָּל אֻכְלוֹסִיַּת הָעוֹלָם.
אֵיזֶה אָדָם אֻמְלָל, הוּא מְצַיֵּן לְעַצְמוֹ בְּיֹבֶשׁ מְאֻמָּץ
אֵיזֶה עוֹלָם אֻמְלָל.
וְאָז מַתְחִיל מַעֲרַךְ-הַהֲגַנָּה הַנִּפְלָא לִפְעֹל.
בְּבַתְאַחַת הוּא מַתְחִיל לְרַחֵם עַל הָעוֹלָם.
הוּא מֵסִיר רֶגֶל מֵרֶגֶל וּמְרַחֵם עַל הָעוֹלָם,
יָד מֵרֶגֶל וּמְרַחֵם עַל הָעוֹלָם,
רֶגֶל מִיָּד וּמְרַחֵם עַל הָעוֹלָם.
הוּא קָמִּפִּנַּת הַחֶדֶר וּמְרַחֵם
עַל הָעוֹלָם וּמִתְמַתֵּחַ וּמְרַחֵם עַל
הָעוֹלָם וְיוֹצֵא אֶל הָעוֹלָם
וּמְרַחֵם עַל הָעוֹלָם.
כָּל הַיּוֹם הַהוּא הוּא
מְרַחֵם עַל הָעוֹלָם,
עַד שֶׁאוֹזְלִים כָּל רַחֲמָיו הָעַצְמִיִּים.
עַכְשָׁו הוּא אַרְיֵה.
תִּזְמוֹרוֹת אַדִירוֹת מִשְׁתֹּולְלוֹת בְּתוֹך דָּמוֹ.
עַכְשָׁו הוּא אֲרָיוֹת.
עַכְשָׁו הוּא כָּל הָאֲרָיוֹת שֶׁבָּעוֹלָם,
כָּל הַתִּזְמוֹרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם.
עַכְשָׁו אֵין בּוֹ מָקוֹם
לֹא לְרַחֲמִים וְלֹא לְרַחֲמִים עַצְמִיִּים.
מִי שֶׁיְּרַחֵם עָלָיו עַכְשָׁו –
יִטָּרֵף בְּלִי רַחֲמִים.

מאיר שלו:

"דויד גרוסמן, המתרגמת שלו ג'סיקה כהן, ו"סוס אחד נכנס לבר" זכו בפרס "מאן בוקר", ואני מבקש לברך אותם ולהודות להם. לא רק משום שגרוסמן ועוז, המועמד הישראלי השני, הרימו את קרננו בעולם, אלא משום שיש לפרס הזר הזה גם משמעות מקומית רבה. הוא ניתן לדויד ולספרו דווקא בימים שבהם שרי הממשלה והעומד בראשה נלחמים בתרבות הישראלית החופשית והחילונית, באמניה וביוצריה של ארצם, ומפחדים מהם פחד עלוב ופתטי. ומשום שניתן דווקא לספר ישראלי שאיננו ספר פוליטי אלא סתם ספר מצוין, ואי־אפשר לייחס לו סיבה שאינה ספרותית נטו. והעיקר מבחינתי האישית – כי רוב רובו של "סוס אחד נכנס לבר" כתוב בעברית מדוברת וחיה, בשפה שהיא הישג אמיתי ומפעים וכמעט יחיד של הציונות. כן – הייתה כאן פעם מין ציונות כזאת, והיה לה חזון של יצירה ושל חופש ושל תרבות, להבדיל מחזונה החשוך והעלוב של הממשלה החשוכה והעלובה הזאת. תודה רבה, איחולים וברכות".