- אז מה את הולכת לעשות עכשיו?
- להיות בחדר. לקרוא ספר, להקשיב לפודקסט, לא לקיים אינטראקציות אנושיות.
- זה כזה אינטרוורטי מצדך.
היום הייתי רנסנס אחרת. אחת כזו שאתם לא מאמינים שהיא קיימת. שיושבת סתם בבית קפה, אנשים הולכים ובאים, ואני נשארת. עושה צחוקים, מדברת על מזלות כאילו זה משהו אמיתי ומתכננת פדיקור. הרנסנס הזו זרה לי. היא שם, היא אמיתית, והיא רחוקה ממני אלפי שנות אור. נהנית, ובו בזמן לא יכולה שלא לתהות על המסיכה שפתאום לבשתי. נעים לי אבל משהו מגרד.
אני תוהה אם הגירוד הוא מי שאני, או שהוא תוצר של 20 שנות התניה.
אחרי 6 שעות של מעברים בין בתי קפה וטיולים רע לי. במובן המהותי של המילה. הקצב שלהם שונה משלי, השקט שלהם לא נותן לי מנוח והשיחות מעיקות עלי. הגירוד הופך לשריפה ואני חייבת לצאת. אני חייבת מפלט. אני קמה באמצע והולכת, וחוזרת הביתה. למרפסת, לאוזניות, לשקט. לאפס אינטראקציה אנושית.
יש סיבה שאני מטיילת לבד.
