"היו שם חתיכים?"
"כן, אבל לא כל כך הטעם שלי.."
"מה, שחומים?"
"לא, בני אדם"
-------
זה רגש כל כך מאוס. אני לא רוצה להרגיש ככה, אני באמת לא רוצה. אני מסתכלת על גברים ורואה דבילים. אין בי סקרנות אליהם.
פעם היה קל להרשים אותי, כל גבר היה מעניין ורציתי ללמוד אותו. ועכשיו אני מרגישה שלמדתי הכל, שלאף אחד אין מה להציע לי. אני יודעת שזה לא נכון, אני יודעת שאני שופטת בחומרה וסתם.
מה יקרה אם אחלוק מיטה עם דביל? השמיים לא יפלו, הכל יהיה בסדר. אבל אני שומרת על המיטה שלי עם אלפי מנגנוני הגנה. זה מאוס עלי. זה מעיק זה מעצבן אני לא רוצה ככה יותר. אני מרגישה שאם אני חוזרת להתרשם ולרצות אני חוזרת לשחק איזה משחק מייגע וילדותי. הפלרטוט שנהניתי ממנו פעם נהיה שחוק ותפל. לא בא לי לעשות עיניים ולחכות שהוא יפנה אלי כי האגו שלי מספיק מנופח. אני כל כך מפחדת מאכזבה שאני מפחדת לרצות. אולי זו הסיבה, הרבה גברים ישמחו לחשוב ככה. מי אתה שתדחה אותי בכלל? אני לא זקוקה לאף אחד, ודחיה, אני לא מוכנה לה.
מלכוד מפגר, תסכול מייגע. אני רוצה תשובות. אני רוצה מישהו שיגיד לי לעשות כך וכך. אני רוצה שמישהו יגיד לי מה לא בסדר בי או לפחות שיעזור לתקן. אני לא רוצה להיות שוב אחת שמחפשת עזר, שמחפשת שותף כי היא לא שלמה. אבל כשאני בוחרת להיות שלמה אני צריכה לגונן על השלמות הזו כי זה הנכס הכי יקר שיש לי. ואז האגו פריך מדי. ונמאס נמאס נמאס.
אני רוצה, אני לא יודעת מה. אני עוצרת את עצמי, חוסמת. חוששת. לא רוצה עוד דביל, אין לי כוח לזה. ומצד שני רוצה גם אם הוא דביל.
נמאס מהלבד, אז למה אני פאקינג לבד. הכי קל זה להאשים את הסביבה. את הגברים שהם דבילים ואת גברי הכלוב שהם זן מובחר של דבילים, את אתרי ההיכרויות שהם מנוכרים. אבל באופן עקבי אנשים סביבי מייצרים אינטימיות ואני לא. ורק אני לא. וזה מאוס להחריד. ואין תשובות ואין יציאה מזה. ונמאס.
אני באיזה פלונטר בראש שאני לא מצליחה להתיר לבד. אני כל כך קרובה לעצמי שנהייתי זרה לעצמי. אני כבר לא יודעת איפה אני נגמרת ואיפה הפחדים וההגנות מתחילות. ואין בכלל הבדל ביניהם בעצם. ואני רק רוצה להפסיק עם התחושות האלו. שיעברו כבר. שייגמרו כבר. אני מתגעגעת לרנסנס אחרת.