אוגוסט 2018?
הורדנו הילוך, אני מעדכנת אותן. לא יודעת, הרגשתי שמשהו מתמסמס כזה. הוא היה מהמם ונתן לי ספייס מטורף, אנחנו עדיין מחפשים את עצמנו כזה.
אנחנו מעשנות סיגריה בגינה עם דשא סינטטי מחוץ לאולם אירועים. הבסים מרעידים לנו את הכיסאות, והן שמחות, הבנות זונות. שמחות שהאושר שלי מתמוגג לו. שיוכלו סוף סוף לקשור אותי ברצועות ולהחזיר אותי לתלם המדוכא שלהן. לדרך הבטוחה שתוביל אותי לאולם בדיוק כזה עוד 5 שנים.
"עדיין כתוב לך בפרופיל שאת שייכת לו?"
וניליות וניליות, אבל שולטות בז'רגון.
"כן, מרגיש לי נכון להשאיר את זה כרגע."
"אז איך תצאי לדייטים?"
מי רוצה דייטים בכלל? זה לא פרידה ביי דה בוק. זה גם לא הפסקה. זה שיפוץ, זה החל ניווט חדש, זה עדכון גרסה.
"אם אתם מוגדרים כפתוחים, זה לא פייר שרק הוא יזיין"
גם אני מזיינת. אותו, בעיקר. "אבל יצאתי עם... איך קראו לו?" איך-קראו-לו? הוא הנס שלי, בשבילי ובשביל אחרים. נס שכתוב עליו רנסנס-מנסה. רנסנס מנסה למצוא זיווג הגון, אבל גם זיווג שעובר 9 מתוך 10 קריטריונים זה לא זה.
"איפה תכירי אם לא באתר? איפה תמצאי מישהו שיזרום איתך גם על קשר פתוח וגם על... זה..."
סקס עם מכות, את מתכוונת? לא יודעת.
אולי הגבר שלי מתבשל עכשיו? הוא בן 30 עכשיו, עדיין צעיר ושאפתן וגאוותן. ואולי עוד 10 שנים ניפגש, והוא יהיה כל מה שחלמתי עליו, אבל עכשיו, ברגע זה, הוא מאונן בבית על פורנו ונילי. ועוד 10 שנים הוא יהיה בשל וטעים ונהיה מוכנים זה לזו.
"את חייבת" הן אומרות, "את חייבת"
ו"ראית איזה סקסי היה הגבוה?"
לא.
כשהייתי בת 15 הייתי חולמת על להיות מבוגרת, ללכת לאירועים כאלו ולהכיר את האחד. והיום, כשאני מבוגרת, אני בכלל לא רואה בנים. גם אם הם מתסכלים עלי, אני לא רואה אותם בחזרה. אני לא באה בשביל זה.
"את חייבת"
אני כבר לא זוכרת מה אני חייבת. אבל אני זוכרת את זה כמנטרה. את שתיהן סוגרות עלי עם הקולה זירו ביד. "את חייבת".
את חייבת כמו כולם
את חייבת כמונו
את חייבת
אני לא רוצה.
