|
|
|
יש ימים שכל אשר בא לי חיבוק. אותו חיבוק עוטף, מזין, מכיל. כן, אני יודעת, אני אשה מוכלת ומכילה, מזינה ומוזנת, עטופה ועוטפת. בוא תרגיש עד כמה הרגישות הזו בכפות הידיים, בכריות, בליטוף. תפנים שזה בהחלט אפשרי, קיים.תאפשר לשניינו לחלום, להריח את התקווה. יום יבוא ויבשר לנו....פריחה.
כל כך פשוט וכל כך מורכב. 
כשאני רואה אותך, אני רואה את מה שבא לי לראות... בך.. ולפתע כל אותם פגמים קטנים ולא חשובים, מתפוגגים. רואה אותך, רואה את מה שבא לי לראות... אותך.
תן לי להיות הלביאה שלך ואתן לך את המלוכה. 
נשימה. רק ללכת ללכת. והעייפות, כמו הערפל, תתפזר לה, תפוגג את רעשי הרקע ואוכל לנשום.... אהבה.
מלאו אסמיינו... וכשאני חושבת על השיר הזה עולות בי תהיות מרחיקות. רוצה למלא את האסם שלי בהרבה אהבה ותבונה. מייחלת שהאסם שלי הפרטי יהייה רווי בנתינה וקבלה. יואר באלפיי אורות חיצוניים ופנימיים. גדוש בכל השפע שהעולם יכול, מסוגל, להעניק לי. אסם מיוחד, בייתי ורוחני שאוכל דרכו לשאוב ולראות את כל היופי שמסביב. אז מלאו אסמיינו יין, מלאו אסמיי..... תקווה. חג שמח שיהייה לכולנו.
שיר כזה...
