מילים שמנסות לגעת...בנשמה

הגוף מאותת לי להאט את הקצב. להרגע. אז ככה באמצע החיים שופעת לי בשפעת. לא משהו שאקמול ועוד אחד ועוד כמה לא יפתרו. ותה, תה זה לחולים. שפעת זו תופעה חוץ ופנים גופית. נקודה. רק בריאות. 

האם כדיי להיות אדם לעצמך? בימים של מערבולת שהכל נראה כמו נחשול אחד גדול ואין סופי, ברגעים שהתמונה נהפכת לכתם צבע אחד, בלי פרטיי מתאר מובנים, כשהנשימה פזורה ולא עיקבית, והמובן הופך לגיבויי מילים חסרות תוכן, על כל אלה ועוד, לרגע אחד קטן פתאום מתגלה ההכרה שאני לעצמי.... מחשבת מסלול מחדש... לחיים. 

עייפה מלהסביר עד כמה האיכות משתלמת, עד כמה שלהיות אני זו תמצית הקשר, כל קשר.עייפה מרעשיי הרקע הכל כך לא מחמיאים. עייפה מהצורך להבין את מה שאין באפשרותי לדעת רק בגלל שהנגיעה שלי נוגעת ומסתבר שישנם כאלה שאפילו משבשת את דעתם.מחכה לקרניי השמש החמימות. מחכה שהעייפות תהפוך לקריאת השכמה....ממתינה בציפיה... לזריחה. 

כשגבר אומר לך שאת הכי יפה בעולם הוא לא מתכוון רק ליופי החיצוני, או שכן. כשגבר אומר לך שאת הכי יפה בעולם אני רוצה להאמין שהוא שהוא מתכוון גם למה שהוא מרגיש מבפנים, אותך. כשגבר אומר שאת הכי יפה בעולם זה לא שהוא לא ראה יפות ממך אלא שהוא שהוא יודע ומבין שיופי חיצוני הוא בר חלוף וכל אשר קורן מהפנים לחוץ זו הנפש שמשדרת לו בגלים קצרים וארוכים... בית. 

נכון שלפי ההגדרות המקובלות(מי בכלל מגדיר?)  אני לא השולטת האולטימטיבית(מהי או מי היא שולטת אולטימטיבית).  נכון שאני וונילית יותר מהכל ומתובלנת בסממנים של שליטה. נכון שאני אחרת, ללא הגדרות ספציפיות למה וכן. נכון שלפעמים(בדרל כלל יש לומר) אני זקוקה לחיבוק הזה שעוטף ומשאיר אותי ללא אויר לנשימה. נכון שישנם רגעים שאני מרגישה צורך, רצון, כמיהה לריגוש הזה, לתשוקה שיוקדת ומעיפה אותי גבוה גבוה. נכון, ויש עוד המון מהנכון הזה שלי, עליי, איתי. וכל מה שנשאר זה לחכות בציפיה דרוכה לנכון שלי שיראה עד כמה אנחנו מוכנים ונכונים.... ביחד. 

גונבת לי כמה דקות של שקט. רגע עם עצמי והיקום. כמה דקות של נשימה. והשקט הזה כל כך מבורך, כל כך נחוץ כדיי להכנס שוב לסערת היום יום. גונבת לי כמה דקות של שקט ולא מרגישה לרגע פושעת. 

החום בוטל שותים...... מה שותים, מה שוטים?  יום אחד במחיצתי(פולניה להזכירכם) ואתם על סף קיפאון טוטאלי. יש יתרונות, מסתבר, גם לי...... בורכתי. ☺️

אני לא ברחתי, פשוט קמתי והלכתי... ממך.

קוראת בלוגים מלאים בכאב, עצב. קוראת וכל אשר בא לי זה לחבק. אז חשבתי לי שאולי כדיי לפתוח איזה בית חולים לשבוריי לב שיתן מזור וחיבוק, שיראה לכולנו שלמרות הכאב יש את היום שאחריי, יש את הזמן לכאוב ומשם לצמוח. אישפוז יום שכזה, חדרים צבעוניים מלאים בפרחים ובתופינים, מוסיקה שקטה ברקע, טישו למקרה הצורך והמון אמפטיה.ואני,אני אהייה שם להעניק ולקבל...אהבה.

הודעה אדומה מצלצלת וזו לשונה: "את באה"? לא התבלבלתי ועניתי:" לאן הפעם"?(יש לומר לא מכירה את הפונה). והוא לא ממש מבין את תשובתי, לא מבין את ציניותי ושואל: "מה זותומרת לאן?" אז ככה, לא באה, לא הולכת ובטח ובטח לא מקפצת. כשארגיש את מייטבו של הקשר, כשאדע מה הוא מכיל, כשמחשבותיי לפתע ינדדו להן לתהות על קנקנו של אותו ממריץ יקר, רק אז אחשב את פסיעותיי, רק אז אתן דרור האם או אולי ולמה ומדוע. עד אז אני נשארת לי פה, מביטה לים ונהנת ממשט המפרשיות.