מילים שמנסות לגעת...בנשמה

תוך כדי תנועה, להתקדם. זה כל מה שצריך.

בוא תזדווג עם מוחי, משחק מקדים שכזה, הזדווגות שנונה, מרתקת, מפתיעה. בוא תזדווג עם נפשי, תיגע בתוכי, תפעים את ליבי.בוא תזדווג עם גופי, תרטיט את תשוקתי, תצמיד את גופך לגופי, תחדור למרכז הוויתי. בוא... לפי הסדר, מח, לב, גוף. ואין, אין לפסוח על אף הזדווגות שבדרך... לאהבתיינו. 

עוד חוזר הניגון. והדרך עוד ארוכה.. עד לאופק.

אין כמו הלגימה הראשונה של הקפה הראשון של הבוקר. נקודה. 

אתה בא והולך אליי. מתקרב ומתרחק... ונעלם. עלטה סביב.. ושקט מבורך.

אף אחד לא אוהב שאומרים לו: שלום שלום ואל תבוא לי בחלום". זה משהו לא נעים בעליל, כואב ולפעמים שובר. מה שלא מובן לי שכשמישהו אומר לי את המשפט המפורסם הזה רק בגלל שאני בעצם כל אשר הוא חיפש, לב גדול, נשמה ענקית, חדה, חייכנית, מחבקת ומאד חברה, והוא, הוא לא יכול להכיל זאת, זה גדול עליו, הוא לא רגיל. מה שכן הוא רגיל זה לרדוף אחרייהן בציפיה שיהיו כמוהו, עם לב ענק ונתינה אין סופית. הרגלים קשה לשנות אבל... בחייאת תירוץ עלוב וממש לא מתקבל. ולשמור אותי לימיי החורף הקרירים בזמן שהוא יוצא לדייטים למצוא עוד אחת מאותן נשים שלא ממש שמות עליו.לא אשתנה בפניי אף אחד ואחת, אשאר לי אותה אחת, בת אדם, ילדה, אשה שעוטפת ומחבקת, עטופה ומחובקת, שיודעת להכיל את הקושי והטוב גם יחד, שיודעת להבין ולשמוע גם את המילים וגם את המנגינה גם יחד. ומי שירצה אותי, את ליבי, נשמתי ועיניי הירוקות יצטרך להיות ראוי... לאמוני. הנה אמרתי. 

היום שכל שאריות של החיים מפוזרות להן בחלל האויר, היום כשכל פיסה של נשימה ממוקדת בכמה אויר עוד נשאר, היום... ומחר בבוקר כשתזרח השמש אאסוף את כל השאריות, אחבר אותן אחת אחת, אתן להן צבע, מנגינה, נשמה. ארכיב אותן בדמותי כך שתראה ותרגיש.. אני. מחר כשהשמש תשלח קרניים חמימות לעברי, ארגיש שוב את אותה אהבה..... בלעדייך. 

יום קשה עבר עליי אתמול עת סיפרתי לו על תיבת הכאב שלי שטמונה בתוך המגירה. הרגשתי חשופה, כל כך חשופה. ודיברנו, ונגענו, והדמעות חנקו בגרון. לא וויתרתי, הקאתי את כל העצב החוצה. יום למחרת, כל אותו היום הרגשתי מטולטלת, תפסתי את הראש ואמרתי לעצמי:  מה עשיתי, למה הייתי צריכה את זה,כשהכל היה כבר רדום, מודחק ונעול?  והיום, קמתי לי אחרת, מרוקנת, חשה מן גאווה שהצלחתי לעמוד במשימה שהצבתי לפניי. והמה השמש זורחת והים שקט ואין גלים והסערה מזמן שקטה לה. נושמת מחדש....אותי.

מקבלת אדומה: "היי כלבה, יש לך 24 שעות לחזור אליי!". לרגע הייתי ספיצ'לס.מודה.עבר לי. ואז מתפלאים שאני נרגנת. נו נו. הזוי!

דלתות נפתחות... בשבילך. פתח אותן ותראה את האור שבחוץ.עולם שלם מחכה לך.