תנודות לא רצוניות

אני צריך להטביע את עצמי בים שלך
אני צריך להטביע את עצמי בלילה
צריך לצלול הכי עמוק איתך
אני צריך לנשום אותך הלילה

כמה טוב לגלות שהיופי שנגלה אליך מרחוק
שווה בעוצמתו גם ממרחק אפס

אני מרגיש אותו חוזר
מזדחל שוב פנימה
המרקם של העור
משתנה

שרירי פנים מתארים אימה
הדקות הראשונות של הזריחה
החוסר מעלה את כמות הצריכה
ואתה נשאר לשאול.

שרירי הזכרון מפמפמים אימה
כבר לא זוכר מתי הייתה הראשונה
וכשהיא שוכבת קשורה במיטה
הדם מתחיל לנזול.

שרירי פנים מתארים שלווה
התמונות האחרונות של הבריאה
השקט שאחרי כל הסערה
סוף סוף אתה יכול לישון.

שרירי הזכרון לאיטם חונקים אותך
אתה אייטם שנדחק לשולי ההכרה
וכשאתה שוכב בשקט במיטה
חוזרים הדי שאול.

שרירי פנים מתארים אימה
ומסתתרים מאחורי וילון
אי שם בעמקי הדמיון
הדם לא מפסיק לנזול.

עצור בצד,
יש כאן יותר מדי דברים לראות
התמרור מראה לך את הדרך קדימה
עצור בצד,
איך תתמודד עם כל האורות
משהו מזדחל לך פנימה

ערבב לך,
את כל השקרים עם כל המראות
אל תסתבך עם כל ההברות
ערבב לך,
וויסקי זול עם כדורי שינה
יהיה כאן מה לראות

כן הוא מנסה
להפשיר לנוכח כל הקריאות
הוא לא מוכן
לעזוב את העולם הלבן
ויש בו קול קטן
ויש בו יותר מדי חלל ריק לשטן
הוא לא מפחד
בקור הוא לא רועד
והוא מנסה להפשיר
לנוכח כל הקריאות
חולם על העבר
מסתפק בזונות

ככה הוא ישן

אלה הם הרגעים בהם אני מנסה להמנע מכל קשר אנושי.
להטמע בין כל הצלילים והפרצופים , להעלם בערפל.
חוויתי דם בעיניים , כאילו נפשי התמסרה לאותה אש משתוללת שרק מחפשת להתפשט לכל עבר.

יש בי חוסר וודאות ויש בי פחד , אני לא יודע מול מה בדיוק אני אמור להתמודד.

ישנם ימים כאלה שלא בא לי לשיר, לא בא לי לכתוב .
אני הפכתי ממפלצת , לנווד מקומי.
אין דבר יותר אנושי מחוסר האנושיות המתפרץ ממני,
כשהגוף משווע לחום הנשי

פעמיים היא חזרה אלי
גם אם לקצת
ופעמיים אני רמסתי
בזמן שאני בורח ממנה
חושב אולי זה לטובתה
היא לא תוכל להתמודד עם כל הריקבון



בוהה בתמונה אליה
רוצה לקרוא לה לחזור
ולא יודע
איזה קול אצלי הוא השולט
אם זו כמיהה וגעגוע
או האם זה כסא מפלט
לבדידות שבי