באותו ערב מיוחד היו גם הופעות קלות .. ישבו בשורה הראשונה היא בקצה הימני והוא בקצה השמאלי תרתי משמע :)
עולה זמרת , יפהפייה, קולה ממסמר אותך אתה לא יכול להסיר ממנה את עיניך וגם ההיא מסתכלת עליה , לא , לא במבט חושק , במבט מעריך, מתחבר למוסיקה שלה למילים שלה לטונים המרשימים שלה . היא מרגישה פתאום מבט חורך אותה .. ואז מציצה לצד השמאלי ומבחינה שמזמן הפסיק להסתכל בזמרת והוא רק בוחן אותה את מבטה על הזמרת.. השיר מסתיים.
עולה זמר שנראה מעולה וגם שירתו מדהימה היא מסתכלת עליו .. מבט מעריך. ושוב היא מרגישה את אותו המבט החורך .. מציצה לצד השמאלי ומבטיהם מצטלבים . יודעים כמה הם רוצים כמה זה אמתי . וכמה זה לעולם .. לעולם לא יקרה ..
For which my reputation swept back home in drag And the moral of this magic spell Negotiates my hide
When God did take my logic for a ride
Riding along :)
לפני 5 שנים. 27 בספטמבר 2019 בשעה 13:46
ראיתי שהשיר הזה כיכב אצל כמה כבר פה בבלוגים.. אהבתי מאוד. שילוב של דתי וחילוני , מאוד אוהבת את השיתופים האלו. הם הכי יפים בעיני.
חושבים שמי שעושה תשובה כבר מסודר, כי יש לו את "התשובות".
זו כל כך טעות מיסודה לחשוב ככה, לדעתי , זה הפוך . הכל נעשה קשה יותר. כמו השאלות ..
בחסידות גורסים, אם אני מבינה נכון, שהשאיפה צריכה להיות שהמוח שליט על הלב.
כמה קשה זה, ללכת לפי השכל לתת לו להחליט. אני לא מצליחה בזה, אצלי תמיד הלב שליט על השכל.. אולי בעצם לאחר זמן מסוים, הרבה זמן. השכל משתלט.
מה שכן, בין אם זה הלב או השכל אני מודעת לשניהם.
יש דבר שיושב לי בלב .. הלב הזה. ומעיק מאוד כבר 20 שנים. טטי אנריקטה שלי ככה היא כינתה אותי ואני אותה, טטי, נכדתה הבכורה, שמחתה האמתית. כמה אכזבתי אותה , אני בטוחה בזה, למרות שמעולם היא לא נתנה לי להרגיש ומעולם לא אמרה מילה. כשהם עברו מהמושב לבית האבות שהוא מקום יפה אמנם עם מדשאות והכל, זה עדיין היה שוק בעבורם. אדם מבוגר טחון בכסף לוקח איתו חצי ככר לחם שלא יחסר חלילה.. זיכרונות מהיטלר. הוא נפטר לאחר שנתיים. טטי אנריקטה נשארה לבד לראשונה בחייה.
כשצעירים .. הזקנה, הבדידות, אינן מוכרות, הן זרות לך. לא צורחות לך בפנים, אתה מתעלם מהן, זה לעתיד לבוא .. העתיד רחוק.
אז כן, הייתי מבקרת אותה המון ולבושתי הייתה גם תקופה, קצרצרה, ששילמו לי על זה שאטפל בה קצת כשהתחילה להזדקן. למה לבושתי ? היום אני מציעה אותו הדבר לאחייניתי הבכורה.. והיא אומרת לי .. מה??! את רוצה לשלם לי שאבוא לבקר את הסבתא האהובה שלי ?!
נו, אני נכלמת נאלמת.. הדמעות מטפסות וחונקות במעלה גרוני. לבושתי.
אבל מה שהכי כואב לי טטי שלי, שנתתי לך להישאר לבדך. ולא שעיתי לזעקות האילמות שלך. שעצמתי עיניים ואטמתי אוזניים ושמתי עצמי כלא מבינה שכל הטלפונים שלך אלי בכל שעות היום היו קריאה להפגת הבדידות הזו, הכפויה, שאת לא היית מורגלת בה. יכולתי להביא אותך לגור איתי והתעלמתי .. ולא הצלחתי לבקש סליחה.
למה אני נזכרת בזה עכשיו ? גם כי ברוח חודש הרחמים והסליחות – תקופה מאוד יקרה ומשמעותית לי . וגם כי ראיתי סדרה בערוץ כאן על הבדידות בגיל השלישי . מופתית בעיני. עד כדי כך שאני שוקלת ברצינות לנסות להתנדב. אולי זה יקל לי על הנשמה . אני יודעת שאת סולחת לי טטי, (הלוואי שהיה לי אותך פה לבקש סליחה.)
"כל מי שמציץ דרך התרגום – אינו אלא רואה מתוך אספקלריה מטושטשת ואינו מרגיש את כל הטעם בה ואת כל מאווי נשמתה, כי היא, הלשון, רק היא שפת הלב והנפש" - ח.נ. ביאליק.
אומרים לי שאני צריכה להתקרב יותר , להיפתח, לתת , להכיל, לרצות לדבר , להרגיש - מילים יפות, מפוצצות שגורמות לי לחשוב.
ולא מבינים בעצם, שאני רק מנסה להיות טובה, לא לפגוע, במילים עדינות מנסה להתחמק מהשאלות.. לא כי אין לי תשובות, תמיד ישנן תשובות.
כשאני אומרת לא בא לי לדבר, זה לא כי אני בורחת מהתמודדות , אני אוהבת להתמודד .. טוב, לא תמיד.
אני צריכה מולי מישהו בסדר גודל של גוליית , לא, מה פתאום גוליית, הוא סתם היה סוג של בהמה גדולה, אני מעדיפה את דוד יפה עיניים שרועה בשושנים.
אתה השקט ,השלווה, שלא מתבלט ובעצם הכי בולט רק אתה מבין אותי.
לעתים מאוד רחוקות אני נתקלת בשיר שכשאני מוזגת לי "וינו טינטו" שמה אזניות בווליום הכי חזק שיש והמילים עם המוסיקה פשוט גורמות לי לאבד את זה ..
לפנות בוקר, לא כותבת לעצמי בשעות האלו מהסיבה הפשוטה שזו שעת ההתעוררות שלי בד"כ, לא שלפני שינה כמו היום.
חושבת על כל הדברים שעדיין הייתי רוצה לספר לך ועוד לא סיפרתי. שבטח היית מחייך או אומר לי את המילים המדויקות שמוכיחות לי כל פעם מחדש איך שאתה קורא אותי מלפני ולפנים. זה כל פעם מפליא אותי מחדש.
זה לא פשוט לי לדבר/לכתוב על עצמי , זה אתה יודע, בכל פעם שאני כותבת משהו, את רוב הטקסט אני מוחקת לאחר הגהה. לא מעזה באמת להעלות על הכתב את סגור לבי ומחשבותיי. אני גם חושבת שלא כל דבר צריך להיאמר.
לדעת שאני כל כך מובנת גם ללא הסברים או מילים , זה כמו להניח את הראש על הכרית כשאת עייפה כל כך ולהירדם כמו תינוקת.
אני זקוקה לשגרה בחיי. שגרה נותנת לי פרופורציות אמתיות. שגרה נותנת לי רוגע.
אחרי שהתרגלתי שיש לי חופש גדול כמו לילדים ותמיד מחכה לו בכיליון עיניים, אני אמנם לא workaholic או לפחות ככה אני רוצה לחשוב על עצמי. אבל כשהחופשה עומדת להסתיים, אני כבר לא יכולה לחכות לחזור לעבוד.
אני חושבת שזה קשור לעובדה שאני יותר אוהבת את החורף מהקיץ. אני אוהבת מאוד את החודש הבא ואוהבת גם את העובדה שהחורף מגיע. הרוחות נעימות יותר בערב.
אם כשמתחיל הקיץ אני אוהבת את הריח של הדשא הגזום כשהממטרות מתיזות עליו מים, אז, כשמתחיל החורף והגשם מרטיב את האדמה היבשה, זה הריח האהוב עלי הכי.
אני חושבת שאוהבים עונות לפי החודש בה נולדת, זו תאוריה שניכסתי לעצמי. כי אמי ואני למשל, נולדנו באותו החודש .. רק שאצלה בחצי הכדור התחתון, החודש הזה הוא קיץ וכשאני נולדתי פה בארצנו אז החודש הזה – זמן חורף.. היא מטורפת על קיץ ואני מטורפת על חורף .
אני אוהבת את ההתחדשות,את הציפייה שמשהו טוב יתחיל או יתחדש מבראשית בחורף,כמו שהגשם משקה את האדמה בארץ ציה ללא מים..
Quiero susurrar te mi alma
Te necesito.. tanto
porfavor ven..
אחד האהובים עלי שלעולם יזכיר לי את החלילן מהמלין אחד הסיפורים ה-ביזארים :)
הפלטפורמה הזו כאן, הבלוג, משמשת לי כסכין חותכת בבשר כזו שמפשפשת בקרביים ושואלת את עצמי שאלות, בפסיכולוגים אני לא מאמינה. אבל כמו בת לארגנטינאית טובה שאני, ניסיתי פסיכולוגית לפני המון שנים וזה שעמם אותי(כי ארגנטינאים כמו ניו יורקים חיים אצל הפסיכולוגים שלהם) רוב היהודים בארגנטינה הם או עו"ד או רופאים או פסיכולוגים .. כמו בניו יורק. אז כיוון שאני לא מאמינה במקצוע הזה וביכולותיו ויסלחו בבקשה המלומדים.. מי שראה את הסרט עם ריצ'ארד גיר שמגלם עו"ד שמגן על פושע ומאמין לו .. ובסוף מגלה כמה שהוא טעה.. יבין על מה אני מדברת.
אז אני מעדיפה את הפלטפורמה הזו להקיא בה את מילותיי. גם אם אני אומרת אותן בחיוך .. במתק שפתיים בסתם מלל פשוט או סכריני.. אני מבינה את עצמי וזה מה שחשוב. ואז כשאני חוזרת וקוראת ושמועת את השיר .. זה עוזר לי .
רק אתה מבין אותי , הכי מבין אותי .
בתיכון, החברים. הבנות לא אהבו אותי, זה אני יודעת בדיעבד. בזמנו לא הבנתי את זה ולמה לא אהבו ? מהסיבה הכי פשוטה . אני הייתי חברה אפלטונית של הבנים. כי לא ערבבתי בשר בחלב. ולמה לא ערבבתי ? כי גדלתי בבית עם דון קורליאונה וסגנו (אחי) :) מאמא מיה אם מישהו היה מתקרב אלי מעבר לאפלטוני. בשעה שכל חברותיי אבדו את הבתולין שלהן למצ'ואים הקטנים אצלנו בחבר'ה. אני אמנם שתיתי פינו נואר עם אבא ,אבל הייתי ילדה הכי טובה. אז לגברברים הצעירים היה נוח איתי, כי לא התערבבתי איתם וגם כי היה להם כיף לשתות וודקה עם אבא שלי.
והבנות קינאו ..וואי, קנאה כזו לא בריאה .. קנאה רעה והמנהיגה נקרא לה א' הנהיגה עלי חרם ככה פתאום בכיתה יב', (מי עושה חרם בכיתה יב'?):) פשוט כי לא יכלה לסבול שהבנים היו חברים שלי.
הם קבעו לסרט הבנות ולא הוזמנתי. לראשונה הבנתי מה שאבא תמיד אמר לי.. דם לא הופך למים. כלומר חברים יהיו לך בשפע אבל זה לא אמתי. שמרי על המשפחה. כי חברותיי הטובות שתפו אתה פעולה. אז הלכתי לבנים וסיפרתי להם בחיוך שהבנות הולכות לסרט ולא הוזמנתי. מסכנה א'. כתבה לי מכתב התנצלות 7 דפים שלא קראתי בכלל כי לא האמנתי לה בשיט. אני לא אוהבת אנשים רעים. והיא נמחקה מעיני מידית. אין לי חברים רעים, אם אני מזהה רוע אני הולכת. ומוחקת.
מהמקרה הפשוט הזה אין לי טראומה 😄 לא , לא. פשוט אין לי המון סבלנות . אני חברותית ועוזרת ותומכת וכל מה שצריך. אבל אין לי חברות נפש. הייתה לי אחת, הכרתי אותה בבסיס היא הייתה מש"קית הת"ש. אחת כזו שגם אם לא היינו נפגשות שנים ופתאום נפגשנו, אז כאילו לא עבר זמן.. לפני שנה חיפשתי אותה בפייס , חשבתי שאולי היא פתחה פרופיל. היא תמיד הייתה נגד פייס. ואז הגעתי לבעלה וראיתי תמונות שלו לבד, גולש בברזיל ועושה סקי באירופה. וחששתי שאולי התגרשו.. נכנסתי לפרטיו האישיים .
אין לתאר איך הרגשתי מול המילה הזו בעלת 4 אותיות.. חשכו עיני ממש . חושך מוחלט הרקות פעמו לי חזק . ההלם שתפס אותי למקרא המילה – א ל מ ן . חברה הכי טובה שהייתה לי אי פעם,נפטרה - מתה לא קיימת בעולם . זו שלא שעתה לתחינותיי שלא תבוא לבקר אותי בביתי. זו שאבא שלה ואמא שלה ניצולי השואה לימדו אותי חברות משפחתית מהי , כי להם לא הייתה משפחה.. הם היו באים ואוספים אותי ואת אמא שלי לאכול בחגים איתם.
אותם רציתי להכיר לאבא שלי אולי התאוריה שלו הייתה משתנה קצת... אבל מה לעשות שהוא גם נפטר שבועיים אחרי שקנה לי את השמלה למסיבת הסיום.
ואחרי ששתיתי קפה ונזכרתי איך היית בחלום, מתקלחת ומתמרחת ומתלבשת כשברקע השיר שהכי בא לי, מפנפנת את השיער, עוברת לפנים מתאפרת בעדינות ,משתחלת לתוך חצאית עיפרון מחמיאה חולצת כפתורים תואמת , נעלי עקב מעבירה יד לאורכי .. מדמיינת את ידיך או עיניך במקום את ידיי
ואז מגיע השלב שאני אוהבת .. ההתבשמות אני מסתכלת על עצמי במראה מכושפת כי אני רואה אותך מאחורי מחייך.. ומתיזה את הבושם האהוב עלי הקלאסי השחור הריח שמשכר אותי, מריחה את עצמי מחייכת
חושבת עליך... ויוצאת לעוד יום עבודה ארוך...
אבל אני בחופש כעת וצופה בחברה הגאונה שלי שוב .. הלוואי והיית בא
Teextranio ..
Tullo para siempre
בדרך כלל אני נאמנה, נאמנה למקור . במקרה הנ"ל.. נראה לי שהגרסה הזו עולה על המקור. בכל מקרה המקור טוב מאוד מאוד:)
