הצצה אל הצד האפל

היום חשבתי לעצמי על הנורמות החברתיות שמנסות להשפיע על רובנו.

כשמכירים מישהו/י חדש מספרים לקרובים ולפעמים מסתירים מעט (לא בטוחים שזה רציני).

כשזה נהפך לרציני מציגים אותו/ה לעיני כל וצורבים בתודעה החברתית.

כשמתחתנים מעדכנים על כל שלב (הצעת האירוסין/נישואין, בחירת המיקום, התאריך, הקייטרינג, הדיג'י וכו').

בהריון ועד הלידה העדכונים התכופים והעצות הופכים להיות לפעמים מטרד לא קטן.

אבל.

כשמחליטים להיפרד לא ממש משתפים את כולם (אולי זה לא סופי).

כשהפרידה היא מוחשית פתאום מסתירים, קצת מגמגמים, משדרים אי בהירות, מתרחקים, לא מספרים.

כשמתגרשים קצת קשה לספר, לשתף, להציג. כאילו סוג של כשלון. אבל בעצם מה ההבדל הגדול בעצם מסיום חברות ממושך ?

ילדים וממון זה בהחלט הבדל משמעותי אבל מישהו חושב לרגע על הזוגיות וההנאה ? 

כשחברים נפרדים זה לא נעים אבל החברה הרבה יותר מקבלת את הפרידה. גירושים זה כבר סיפור אחר.

"בגלל הילדים"... כאילו שאנחנו שבויים במסגרת הזו ומצופה מאיתנו לספוג ולבטל את עצמנו למענם עד השד יודע מתי.

בהתחלה הנורמה החברתית מנסה לאחות, להסדיר, לפתור. כאילו זה לא תקין שמתגרשים.

כשהניסיון לא צולח עוברים "צד" ופתאום מצדיקים את הגירושים, כאילו היום זה שכיח, לא בכח, אם זה לא זה אז לא למשוך.

יש כאלו שאפילו מנסים להתחיל. עטים על הטרף הטרי...

לסיכום, חתונה וילדים זה מעולה. החברה דוחפת ומפרגנת גם אם זה לא ממש עובד לכם. את מי זה אמור לעניין ?

החברה לא אוהבת גירושים. בעיניה זה רע, אבל בסוף גם היא נכנעת לפעמים ללחצים כי גם היא יודעת שזה לא תמיד עובד. 

מזל שאני מעולם לא ייחסתי חשיבות רבה לנורמה החברתית. אם כן אני מניח שלא היית נמצא כאן ;)

אף פעם לא תדעי מה אני באמת חושב עליך.

מתי אני אזדקק לך ומתי תהי מיותרת.

בכל רגע אוכל להחליט עבורך הכל.

לא תמיד אהיה זמין עבורך.

לא תקבלי תשובות לכל שאלותיך.

לפרקים דעתך לא תהיה כלל רלוונטית בעיני.

תתקשי לפרש חלק ממעשי ומגזירותי.

לעיתים לא תדעי אם עשית טוב או לא.

פעמים תהי לגמרי לבדך.

סביר שתאבדי תחושה של זמן, של הגוף, של עצמך.

לא תצפי את השינוי בהתנהגות שלי.

האם לדעתך באמת תוכלי לחיות כך איתי ?

לשחק סטריפ גולף עם דוגמניות סתומות בקיסריה ולנצח עם בירדי ענק.

לשיר קריוקי במועדון לילה ולהשתכר בין שיר לשיר ובין זיוף לזיוף.

להתענג יום שלם בספא עם מסאז' כל שעתיים, ג'קוזי, ספא, בריכה, ארוחות ובסוף לינה.

להסתובב בשוק לווינסקי ולאכול בכל המקומות השווים שהתמונות של המנות המגרות שלהם מופיעות ב"על השולחן".

לנסוע לקזינו מפואר שיש בו מכונת סוסים אלקטרונית של Sega Royal Ascot, לשחק ולאכול עד הבוקר.

לשבת באיזה חוף מבודד עם עצי קוקוס, חול זהוב, מים חמים בצבע טורקיז, בר צמוד ומלצריות מקומיות בביקיני.

לעשות טרק של שבוע באיזו ארץ רחוקה עם קבוצה של חבר'ה מגניבים מכל העולם שזורמים בטירוף.

לנסוע לשבוע סקי בוואל טורן ולגלוש מהבוקר עד הלילה שיסתיים במסיבת אפרה סקי, א. ערב ושינה עמוקה.

לנסוע ליפן לשנה, לטייל וללמוד על התרבות, השפה, האנשים, הנופים והאווירה היחודית.

לבלות חודש במנהטן וללכת כל יום לסנטרל פארק לשחק שח רחוב, לטייל, לשכב על הדשא ולקרוא ספר...

באלי שתהי איתי בכל אחד ואחד מהמקומות הקסומים האלו.

שתמיד תהי לצידי.

שנחווה ביחד הכל ונהנה מכל רגע.

אבל הכי באלי שפאקינג תסתמי ולא תחפרי לי.

פשוט תהי קולית ותזרמי ילדה.

לא בא לי שוב לקשור אותך במרתף עד שאשוב... 

כלבה. כן כלבה אמיתית.

לא. לא כזו שקוראים לה "כלבה" בשביל להשפיל/להעמיד/להרגיש גבר.

רק כלבה אמיתית מתאימה לתיאור שלי. לצורך. למהות.

איזה סוג ? כל סוג יתאים אבל הסוג הכי משובח זו כלבת רועה גרמני.

למה ? הכי נאמנה לאדון שלה. תקריב את עצמה למענו אם צריך. נאמנות עיוורת.

למה ? הכי צייתנית. תשב שעות במקום שהורה לה לשבת/לשכב בלי לזוז. בלי שאלות.

למה ? המבט בעיניים הגדולות והחומות שלה אומר הכל. מדבר. מסגיר את נבכי הלב שלה.

למה ? מסירות אין קץ. רק שלו. תלך אחריו לכל מקום, לא משנה כמה קשה תהיה הדרך.

כשאני מגיע הביתה אחרי יום עבודה היא שם ממתינה.

תמיד עירומה. תמיד על 4. תמיד רטובה.

לפגוש אותי. לקפוץ. ללקק. לכשכש בזנבה. להתחכך. לשיר. לספר לי על יומה.

כשאני מתיישב בסלון לראות סרט או סתם לקרוא.

היא לא לעולם לא תעיר לי על הסרט שבחרתי או על התנוחה שבה אני שוכב.

היא תהיה שם. מתגנבת לאיטה. נמרחת עלי. מייללת. נוגעת בי עם אפה הרטוב. צמאה לצומי.

כשאני הולך בלילה לישון ומתכסה בפוך.

היא לא תלחם איתי על השמיכה. לא תתבאס אם אין כפיות. 

היא תנסה לטפס למיטה. אולי היום אסכים לה. אולי לא. אבל היא תנסה בכל לילה מחדש. לא תוותר.

וגם אם אמחה בתוקף בסוף, כשארדם, לרוב תצליח להתמקם לרגלי. תחמם. תתחכך. תשקע בשינה עמוקה.

ובבוקר כשאקום להתארגן לפני שאצא לעבודה.

היא תמתין לי בסבלנות. קצת בהתרגשות יתרה. כמעט בלי איפוק. הי! גם לכלבה יש צרכים, הלא כן ?

והכל נפלא וטוב ובאמת קסום מאוד. זה בנאלי. אבל לפעמים זה לא כל כך פשוט. לפחות לא בעיני.

כי אם זה היה כזה פשוט אז החיים שלי כנראה היו די משעממים...

אז מה לא פשוט ? טיב היחסים. מהצד היחסים נראים ככפויי טובה לרעת הכלבה.

למשל כשאחזור הביתה ואהיה לחוץ מאוד לא ממש אשים לב אליה.

אולי אתן לה ליטוף קצר. אולי אגער שתפסיק כרגע כי זה לא הזמן. היא תבין ותרגע.

כשאתיישב בסלון וארצה שקט לעצמי. ככה סתם.

והיא תתגרה בי ולא תוותר. תציק ותנסה לסחוט צומי. סטירה אחת קטנה והיא תסור למקומה בשתיקה.

כשאלך לישון ונוכחותה אינה רצויה עבורי.

אקשור אותה לשידה כך שלא תוכל לטפס. והיא תתבונן בעיני השקד שלה בעצבות והבנה. כרגע לא. לא היא.

אבל, וזה אבל גדול.

תמיד כשאחזור הביתה מהעבודה היא תמתין לי. באותה הצורה.

תמיד כשאקרא לה היא תבוא בריצה. גם אחרי הסטירה. גם אם היא הרגע קמה משינה וגם אם היא בדיוק אוכלת.

תמיד היא תרצה להיות בחברתי. תמיד תשאף לתשומת ליבי. לשמוע מוצא פי. להרגיש את ליטוף ידי.

תמיד היא תהיה שם לצידי גם כשאני הכי לא. היא תמיד הכי כן.

טוטאלית. ללא תנאים. פשוט כי זה בטבע שלה.

הכי ככה.

לאט לאט אני חוזר לעצמי.

מרגיש את זה בדם. בלב. במוח.

השליטה מתעצמת. הגוף מזוקק. המוח רעב. מרצד.

אני מגלה שאני הכי טבעי במקום הזה. הכי נכון עבורי.

רגשות מהעבר צפים. אופפים אותי. המבטים המוכרים. אני רואה אותם עלי.

אין להם סיכוי. אני יודע. אני חושב שבתוך תוכם גם הם יודעים את זה.

מפנימים. מכבדים. מפנים את הדרך. כמו מלך הערפדים.

דראקולה.

אני מריח את הדם. כמעט מצליח לטעום אותו. זה משכר. זה ממכר.

אך אני עדיין צופה. מתבונן. מנתח. ממתין. מרגיש איך הרעב עולה בי.

התחושה הזו שגואה בי מרגישה לי טוב.

טובה יותר מכל גמירה חזקה. מכל ציון 100 בתעודה. מכל עסקה טובה שסגרתי.

התחושה הזו היא הכי אמיתית. הכי טהורה. אני הכי טוב שם. במקום הזה. זה אני. פשוט אני.

לא צריך להוכיח כלום לאף אחד. לא צריך להתאמץ. זה בא לי טבעי. זה גר בתוכי.

משתחרר כמו סם. ממכר. מושך. בלתי נשלט אך הכי נשלט שיש. שילוב מוזר. אבל אני אוהב מוזר.

וזה מקרין לסביבה שלי. בכל מישורי החיים שלי. הכל טוב יותר. נכון יותר. עוצמתי יותר.

זה לא שלא חוויתי זאת בעבר. אני זוכר את החוויה כאילו היתה אתמול. כמו הזכרונות שלי מהטיול אחרי צבא לדרא"מ.

רק שהיום אני שונה. אולי. קצת יותר מודע לעצמי. קצת פחות דופק חשבון לסביבה. יותר נאמן לי וכן, קצת יותר אגואיסט.

פחות מתבייש. יותר ברור. יותר אמיץ. כמו גיבור על המגלה את כוחותיו מחדש אחרי שאיבד אותם לרגע.

היום אני מרגיש התפתחות אחרת. יותר מודע לעצמי. יותר כנה עם עצמי. קצת יותר אני. הצד האפל מתחיל להציץ מתוכי.

היום אני חוזר לעצמי וזה פאקינג Damn, it feels good to me again !

היום בלילה אחרי המסיבה בדארק לופט הלכנו לרכב וכיוון ששתינו קצת בתחילת הערב החלטנו להמתין שהשפעת האלכוהול תתפוגג לחלוטין.

בכל זאת, אחריות לנהוג לא תחת שכרות.

דיברנו, שתיתי חליטה לנקות את הגוף ופתאום נרדמנו ברכב.

הדבר הראשון שאני זוכר זה שהדלת של בת הזוג שלי היתה פתוחה. היא ישנה עלי ואני עדיין מנסה להתעורר.

זה מוזר מאוד כי אנחנו לא זכרנו איך נרדמנו וישנו כמעט שעה. הרגיש כאילו סוממנו למרות שזו לא הסתברות הגיונית.

מחפש את התיק שלה ולא רואה. בהמשך גם את הנייד שלי כבר לא מצאתי...

לאחר חיפוש קדחתני הבנו ששדדו אותנו בזמן שישנו רחוב אחד ליד הדארק. 

לה לקחו תיק, נייד, ארנק, צרור מפתחות, איפור ועוד. ולי לקחו את הנייד שהיה בטעינה.

מעבר לבאסה הברורה זה הפך את הלילה למאתגר מאוד אך בסוף הצלחנו להסתדר. מזל שיש לי טלפון דו עם דיבורית קבועה ברכב והארנק שלי נשאר. אחרת זה היה קצת יותר מאתגר...

בכל אופן, רושם בכדי שתשימו לב לנעול את הדלתות ליד מקומות מסוג זה (למרות שכל הפולניות כבר חפרו לי על זה היום...)

ואם מישהו מצא/ראה משהו אתמול הוא מוזמן לכתוב לי, אולי במקרה הגנבים זרקו את התיק/הדברים למרות שיודע שהסיכוי קלוש.

מאחל שנה טובה לכולם ולא ניתן למקרה הזה להרוס לנו את החוויה הנעימה שהיתה לנו בדארק. היתה מסיבה נחמדה מאוד.

לאחרונה חושב על זה יותר. בוחן. מתחבר לעצמי.מרגיש את זה בוער.

כחי בשני עולמות מקבילים בו זמנית.

חד. רגיש. יודע. מוביל. מכתיב. קליל. מעופף מעל. מרתק. סוחף.

בתחום העיסוק שלי, היומיומי, אני מרגיש כאל. נשגב. כמה רמות מעל כולם. אחר. אין לי מתחרה ראוי . לפחות לא באמת פגשתי באחד כזה עדיין.

כולם חקיינים בעיני. חסרי מעוף. פסימיים ומקובעים בהווה. ולא. אני לא מתנשא. לא מזלזל חלילה.

אני פשוט שונה. עוף מוזר. חושב אחרת לגמרי. בראיה יצירתית המשלבת אינטואיציה חזקה וזיהוי רגיש של מגמות וצרכים. לפעמים אני אפילו מפחיד קצת את עצמי. עד כמה רחוק אני מתבונן.

אין לי הרבה חברים בחיים, אפשר לומר שחברים אמיתיים אין לי בכלל. אין לי פייסבוק, טוויטר ובכלל אני די שומר על הפרטיות שלי. אולי הסיבה היא שלא בא לי לחיות את הווירטואליה. לנהל קשרים מאולצים, חסרי תוכן ועניין. קשרים שטחיים המבוססים על אינטנסיביות סתמית.

אני מרגיש שאף אחד לא באמת מכיר אותי. כאילו אני מתקיים בו זמנית משני עברי הזכוכית. מצד אחד חיי את היומיום, מוקף באנשים, מנהל, ממלכתי, ייצוגי, מקצועי, מצד שני בודד, רווי מחשבות, קיצוני, מפליג בדימיונות, ייצרי. אם רק אנשים שסביבי היו יודעים...

יש לי יכולת גבוהה לנתח אנשים, לשים לב לדקויות. זה קורא באוטומט, בלי שליטה. פשוט אינסטינקטים שהתהוו עם השנים. אני כמו אש המושכת אליה פרפרים תועים, פרפרים אבודים עם נטיות אובדניות. אני מרגיש אותם מיד. סוג של חוש ריח מפותח. חומר מיוחד שרק אני מפיץ ורק הם מסוגלים לקלוט.

התחושה המשכרת הזו כשהעיניים מצטלבות. המבט. החיוך המבוייש. הכמיהה. הרעב לדם מתעורר, הייצר לשייך, להשתמש, לפרוק, להשתחרר ולהרגיש חופשי ואיתו גם הרצון לעטוף, לגונן, להעצים, לתקן. 

והם מבקשים. מתחננים אלי שאעשה בהם כרצוני. שאסיר את המחסומים שבי. שלא אפחד לקלקל. אחרת הם יעזבו אותי. יעזבו את האש השקרנית הזו שבעצם לא שורפת אותם אלא רק מחממת ונעימה עד גועל.

ומשהו בתוכי מונע ממני להיות עצמי. אולי מתוך מוסר. רחמים. פחד. תחושת אחריות. טוב לב.

לא יודע. רק יודע שככה לא אוכל להמשיך לאורך זמן. לא אוכל להחביא את הייצר שבי ולהילחם מולו. לא אוכל עוד לגונן על התום הנקרא בדרכי. בקרוב מאוד אצטרך לנשוך ולטעום מהדם. למצוץ אותו עד הסוף. בשקיקה. לנצל. לחיות כפרא.

להתבונן בה מתמסרת אלי באופן מוחלט. רוצה לעצום עיניים וליפול. לא לחשוב. רק להרגיש. צונחת בלי מצנח. בלי הגנה. מקריבה את עצמה במודע. מקבלת אותי כמו שאני. זקוקה לזה אמיתי. טהור. ייצרי. עד הסוף. עד הסוף באמת.

יש לי תחושה עוצמתית כשאני מרגיש לבד, ולא, אני לא מתכוון רק על לבד פיזי אלא על לבד נפשי. 

הלבד הזה כשיש מסביבי הרבה אנשים אבל אין את הנפש התאומה.

כאילו הכל מתבטל. טפל. לא מרווה את הנפש.

והתחושה הפנימית הזו. הצורבת. חסרת המנוחה. מרגיש אותה היטב באזור הלב, הבטן, כאילו משהו חופר שם. מציק. 

גם הנשימה ומיליון המחשבות שרצות בראש בו זמנית מערפלים אותי מעט.

נמשך כמו מסומם לקרוא קצת בלוגים, פורומים, סתם תמונות. כאילו קצת מזוכיסט (למרות שאני בצד השני), קורא על אנשים שחיים וחווים את הכמיהה שיש בי, כאילו ממשיך לקרוא למרות שהכאב רק מתעצם. מוזר. סוג של הלקאה עצמית לנפש.

בפרסומים ומקומות יותר נמוכים של תסכול ופרידה אני משתדל לפרגן, לעודד, כאילו שזה עוזר בשיט.

זה כמו חור עצום שלא ניתן למלאו בשום דבר אחר. רק להמתין להיסח הדעת. כל דבר שמסיט את המחשבה מהמציאות הכל כך נוקבת.

כאילו אם אתעלם זה יתפוגג. וזה לא. זה פשוט מגיע ושוטף אותי כמו סערה בלב ים. ואני שהכל נשאר עמוק בתוכי ממשיך להאכיל את המפלצת. ממשיך לספוג ולהתמודד. ממשיך לחיות ויודע שמחוגי השעון זזים מהר גם אם נראה שלא. ולפעמים התסכול מציץ לרגע. כאילו צוחק לי בפנים. ואני מכיל אותו שוב לתוכי. כפרה המעלה גירה. מתמודד עם עצמי. עמוק בפנים. 

האופטימיות העצומה שבי אל מול המציאות המורכבת. הכואבת. שאומרת לי שחרר איש. עזוב אותך. זה לא קיים באמת. זה סתם רובץ בראש שלך. 

ואני ? כנראה כדון קיחוטה. ממשיך להאמין. ממשיך להתייסר בתוכי. ממשיך להאמין שהיא קיימת עבורי. שהיא שם ממתינה. מוכנה לקחת עוד סיכון אחד אמיתי. לא מזוייף. וכשאמצא אותה אעטוף בחוזקה. אחבק. אעלים את הבדידות ואהיה שלם עם עצמי ואיתה.

רגעים של לבד, לא נמאס לכם קצת ממני ? כנראה שעדיין לא. אולי עוד מעט. אולי עוד קצת.

אני סבלני.

הוא רושם בפרופיל :

"אני שולט קשוח וקר רוח"

בפועל :

הוא : "מה קורה כלבה ?"

היא : "מצטערת זה לא מתאים לי. שיהיה לך בהצלחה."

הוא : "סתמי יא @#$% אני מבטיח שאני @$%^& אותך יא ^%#$@"

הוא : "יא @$%^$%. מי את חושבת שאת בכלל חתיכת @%$%$"

...