הכל עניין של אמונה..

החיים נראים אחרת מהמושב האחורי של האופנוע, יש לי כבר קסדה משלי עם העדפה משלי.

אני כבר לא מחזיקה בנהג, אני בשליטה מלאה והחופש חולף דרכי.

אני מתמזגת עם כל סיבוב ונוגעת בנוף עם כל חושיי.

אני משוחררת ולגמרי איתי.

ככה, 

בדיוק.

עכשיו בוא להזדיין.

כל מילה שלך צורבת אותי במקום חדש, כמו קאנבס שטרם הושלם. 

אתה יודע שמשהו לא בסדר ולכן אתה חוזר, רק שההתמודדות עצמה פחות נוחה אז אתה מתנפץ ואני שותקת. 

אני מכירה את המקום הזה, הייתי אתה.

הכל בסדר, רק העלבון כבד מנשוא.

אתה עוד תשוב רק שאותי אתה מצליח לחנוק החוצה במו נישמתך.

תתעורר.

כשאני הולכת אני לא חוזרת.

לפני כמה ימים שאלתי אותו למה הוא לא כותב כאן יותר, 

הוא ענה לי שכבר לא מעניין כאן.

כמה שעות לאחר מכן ראיתי משהי בפייס כותבת שזה אתר היכרויות...

גיוועלד.

פעם פעםם, 

שתדעו, 

שהיה כאן בדסמ.

נשלטת חייכה חיוך נבוך וירדה לאט על בירכיה והגישה עצמה לשולט שלה.

הוא ליווה אותה בכל נדבך בחייה מבלי לדרוש דבר.

פעם להחזיק לב פועם ביד ולוותר עליו למען האהבה... טוב נו, זה גלגול אחר.

העיקר שכולם בטוב וזה...

אתר היכרויות חחחחחח

זה היה טוב!

בריאות והצלחות ושוט לתחת הלבנבן

אני יושבת על הספה שלה שנים.

היא המלאך שלי.

שם אני בוכה ועטופה.

שם מותר הכל.

ואני מספרת לה איך הוא התקדם וגם הוא, וכל אחד מצא את הזאתי שלו.

ואני פותחת עוד טופי ומיישרת מבט.

"מה איתי?"

היא מחייכת ואני יודעת מה עובר לה בראש, 

"אנחנו רק חברים!"

אין שם כלום.

הרגליים שלי סגורות.

והוא מחפש לו מישהי חדשה...בתקווה בלי שפם..ורק אני מבינה את הבדיחה.

איך היה השבוע היא שואלת...

ואני רותמת עצמי ונוסעת לאחור, 

ומריצה רשימת מכולת של מה שנדמה כמו זוגיות מדהימה ואהבה של פעם בחיים.

אז הנה אני ואיפה אתה.

אני פסיעה ממך וחיים שלמים יפרידו בינינו,

עוד רגע קט.

טיפש.

אני הולכת ממך.

לעד.

יש קטע כזה שהכלב מתחיל לברוח ואתה רודף אחריו צריך לעצור, לפרסס ולרוץ לכיוון השני, 

אז הכלב מתחיל לרוץ אחריך.

קטע, בפעם הראשונה הצלחתי לרוץ כחלק מרוטינת האימונים שלי.

ווף!

איך זה שדיברתי פתאום בקול רם,

פיניתי דרך,

ולפתע אני צועדת במקום שאיני מכירה.

נעים לי?

אני לא יודעת,

אני נבוכה,

קצת כמו ילדה.

מחובקת, 

מגורה.

אישה,

מתחדשת,

קצת ילדה.

נועזת.

מחייכת,

מתוודה. 

זה התפר הזה שכואב, בכלל לא הפצע.

רגע לפני שסוגרים אותו ומנקים את הדם, הדמעות שמהולות עם תקווה שנקברת וחיוך שזולג לעתיד חדש.

זה התפר בין זה שהיה ואני תולשת אותו ממני לזה שיבוא. זה התפר שנישאר עם הבנה ואהבה אלי ולזו שהיתה.

לא הפצע כואב, הוא שם להזכיר שלא עוד, זה התפר שאני בעצמי עם מחט באיטיות סוגרת ובכל כניסה ויציאה מקעקעת את הידיעה שלא עוד אתה, אלא אני.

וככה משום מקום נדבק לי חיוך על הפרצוף...

מתוקה מתוקה מתוקה מתוקה מתוקה מתוקה

מותק

איףףףףףף

חטפתי סכרת!

כוסאוחתק

הרבה עורכי דין חנוטים בשולחן אחד וריח קלסרים מחזיר אותי לימי הלימודים שלי.

אני מזמן זנחתי את המקצוע ואני יושבת כלקוחה.

הנחתי את האמונות שלי לגבי מלחמה אבל זו היתה האחרונה וקיבלתי רוח גבית מטובי השולטים כאן.

ראויה.

אני קוטעת את אחד מעורכי הדין ואומרת את שיש לי להגיד.

פונה לזה שהתעלל בי במשך 17 שנה ואומרת את מה שרציתי בצורה רגועה ונכונה לי.

עורכת דין פונה אלי, 

"יש לך טון מאוד מלחיץ"

כולם מזדקפים.

צודקת, אני כאן השולטת ואני מנהלת את הסיטואציה.

התבלבלתי לחלקיק שניה וכך גם אתם.

אני פונה לצד שכנגד ומבקשת ממנו לשלוף את כתב ההגנה שלו ודורשת ממנו לקרוא את שכתב עלי ומה אמרתי בתחילת דרכי, 

הוא מביט בזילזול, 

"לא יהיו חתימות עד שלא תקרא, יש לי זמן"

הוא משפיל מבט.

"לאט! ורהוט" אני ממשיכה.

והוא קורא:

אני לא מאמינה במלחמות, אך כשאני יוצאת למלחמה אני לא מפסידה!!

Bon voyage!