הכל עניין של אמונה..

אני מתקנת את הפיחות ערך הזה שהשתפשף בי בטעות שוב ובפעם האחרונה בחיי!

סורי, זה אתה, זו לא אני.

אני פאקינג נהדרת, 

הסתכלת עלי לאחרונה?

כן, בדיוק. 

אני זו בביקיני הורוד בתוך הבריכה, 

קפצתי מזמן. 

בריאות ואושר לכל מען דבעי.

פוקסיה, לא ורוד, זוהר!

אתה חייב להבין פעם אחת ולתמיד.

אני מסתכלת על אהבה מבחוץ, בכמיהה.

לא נוגעת, לא נישרפת.

הספיק לי כנראה כי האומץ זורם בעורקיי אחרת.

לאהוב אותך זה מרחוק.

אני לוחמת בעיקר בעצמי.

כשאני מתקרבת מתחיל ההרס של שנינו.

אז אני הולכת.

כי ככה אני אוהבת אותך בלעדיי.

מזכירה לעצמי,

על מנת לא לחזור,

להיא,

לזו שהורסת,

ניבהלת,

בורחת,

מתרכזת ברגע לא נכון של יד ששוחררה, 

מסיבה שלי לא ברורה, 

מהפחד, 

ממילה חסרת משמעות במכלול גדול של המון טוב.

מזכירה לעצמי, 

הכל זמני, 

ונהנים מרגעים קטנים, 

וגם אם מחר לא יבוא, 

היה מדהים, 

ממרחק נגיעה, 

טהור.

מתוק של 90 אחוז, 

ומתנה מקסימה שעוצבה במיוחד במידה של אישה, קטנה אבל גדולה.

וסיום קבוע.

אז די כבר לרוץ אחוזת פחד כמו פרא ביער סבוך.

חיזרי אליך.

הביתה.

 אני זוכרת שראיתי סרט ופתחו לאסיר את השער והוא לא רץ החוצה.

הבנתי אותו.

מצחיק המשפט הזה קפיצה לאושר, למה צריך לקפוץ? יש שם משהו לא בטוח ומאוד מפחיד.

אבל הנה, הגיע הרגע ואחרי אסטרטגיה משובחת שלא תבייש את טובי המוחות ותלך איתי לקבר, פאקינג עשיתי את הבלתי יאומן.

אירוני היום הזה.

לפני הרבה שנים מתתי בתאריך הזה יומיים לפני יום הולדתי,

והיום כמו עוף החול אני נולדת לחיים חדשים.

רק תחתום כאן כאן וכאן מאדרפאקר!

פלוס קול שפוי באמצע היום ללטף לי את הסערה... 

שאני מתגעגעת למשיכה טובה בשיער.

אבל זה רק לרגע...

אני לא יודעת מי אמר שלחופש אין מחיר, 

אני יכולה להנפיק חשבונית לכולי עלמא בכל רגע נתון בגין המחיר שאני משלמת.

אם הייתי יודעת מראש בפני מה אני עומדת טרם יציאה למסע הזה מי היה יודע אם לא הייתי נשארת בחרא שאירגנתי לעצמי.

לא מחפשת אשמים כבר. אני שם במרכז.

יאללה, מהפך מטורף ורק בשנתיים.

אפילו ויזואלית אני כבר לא אני.

בעצם אני הכי אני.

מחיר פסיכי.

נתבקשתי לכתוב הרצאת טד על כל הנושאים יחד, לכו תסבירו שאי אפשר.

וזה רק שלי.

אובדן, אבל, אלימות, חד הורות, אימהות,  אהבה, אומץ, כח, כוחניות, שיוויון, ויתורים, הצלחות.

שתיקה ובעיקר התבוננות.

עכשיו אני מתחילה לפרוח.

הנשלתי את רוב עברי יחד עם אנשיו.

מפנה מקום.

מחפשת שורשים חדשים.

מחיר כבד מנשוא יש לחופש, אבל התמורה, מסתבר שהיא מתעלה על עצמה מדי יום, 

אני נפעמת.

כמה אירוני וכמה לא מתוק.

צדק השד כשאמר שאין מנצחים במלחמה, 

אבל אני לא התכוונתי לצאת מובסת.

אז ניצחתי והבסתי.

והצד השני ניכנע.

שמחה? לא.

אין ריח טוב כאן בכלל.

קיבלתי בדיוק את שביקשתי.

א ב ל

יש שם אור וחגיגה,

שבוע הבא ובפעם הראשונה בחרתי לחגוג לי יום הולדת בדיוק כפי שאני רוצה,

פלוס הפתעה שאני מחבקת.

ברור שיש אופנוע..כאילו דה!!!