|
|
|
קיבלתי בראש וקיבלתי עירוי.
נעלבתי רק מבנאדם אחד ואני מנסה להבין מה היה שם במילים שצרב לי עד דמעות.
השינויים שאני עוברת מגלים לי מימד אחר שבי.
למדתי לא להגיב, לפחות לא מיידית.
זה הכי נכון לי.
אם פעם הייתי מגיבה במהירות האור, היום אני לא מנידה עפעף.
זמן השתיקה שלי מאפשר לי לנתח התנהגות ולאו דווקא לנסות לפענח נביחות חסרות משמעות.
מי שרוצה עושה.
מסתבר שאני נהדרת וגם יודעת להרים משקולות.
זה כשאתה לא מפחד לאבד.
הפסדת.
שהמינוי הולך להסתיים ושנה שלמה קראתי לזה מנוי.
ישנם רגעים מזוקקים שאני לומדת לקבל בטעם של נתינה והם רק עבורי.
אי אפשר לבקש מהם עוד משום שהם יאבדו מהטעם הטוב שלהם.
הם כל כך נדירים ונתפרו עבורי שאני נדהמת מהיכולת לזהות ולהנות מהם.
לא צריך יותר מזה.
פשוט.
איך זה מבלי לשים לב,
פתחתי אותו לרגע והצלחת להיכנס,
לרגע קט ומלא באושר,
ואז כלא היה,
הלכת.
ואני,
חזרתי להתחלה.
אנגב את הדימעה שמתעקשת לבוא,
אטאטא רסיסי לב ממני
ואחליט שוב,
לב שבור הוא לב שלם.
יש אנשים חשובים יותר.
יש אנשים חשובים פחות.
אנשים שמקשקים, משאירים מתנות.
אנשים שעושים, משאירים צלקות.
ויש את אלו שפשוט באים.
מבינים.
מבפנים.
ואחרי הכל, שמים איזה טייטל מצחיק כמו
"סוגרים חובות"
אומרים קדיש
על מה שהיה
וזה מה שחשוב,
שנישאר בני אדם,
אחרי הכל,
פלוס לב אחד למשמרת.
מפעם וכנראה לתמיד.
אני שותה קפה כשמודעת האבל שלך לנגד עייני.
בחוץ צלילי טקס יום הזיכרון,
סידרת לי ים של דמעות שלא ארגיש לבד.
תוך כדאי המלחמה שלי אני עוצרת לחבק את מי שבאמת חשוב.
אני נושמת עמוק, זה יהיה ארוך.
אני בוכה לבד.
ככה זה.
זה שלי.
אני שלי.
סוף סוף,
אני שלי.
מזכירה לי באזכרה ביום זיכרון.
היא לימדה אותי משפט חשוב,
"לפעמים צריך לרדת תחנה אחת קודם"
