הכל עניין של אמונה..

הדבר הכי טוב שהכלא נותן הוא זמן.

זמן להתבונן, לתכנן, להביט מבפנים החוצה.

עליהם, עליכם, עלי.

ועכשיו כשאני עם מטרה וכבר מזמן לא "מסכנה", 

אני לוקחת לי את מדי הלוחמת שהתאמת לי במדיוק וזזה קדימה  מהמנטאלי.

בעוד מספר חודשים ניפגש שוב.

הפעם את הפחד יחליף חיוך.

חיוך של ניצחון.

הפעם אהיה אחרי סידרת אימונים מטורפת של שני מאמנים, האחד מהצבא הסובייטי שלא רואה בעיניים והוא יעצב לי גוף לתיפארת.

השני מתנה שהגיעה עם שק איגרוף במעטפת של אומנויות לחימה וטייטל חדש, 

להיתראות "בייבי" וברוכה הבאה "psycho".

הוא ילמד אותי שלכוח אין משמעות, 

מהירות זה שם המשחק.

ואני? 

אני יודעת לחבוט במחבת רותחת מבלי להניד עפעף.

Let's play bitch!

כשהיית מסיימת טיפול היינו חולקות בריוש.

היינו נהנות כפול משום ששתינו היינו זקוקות למזון, חולת סרטן ואנורקסית.

להמתיק את הגורל קצת.

עוד שבוע אסמן שנתיים למותך, פאק את חסרה לי בכל רגע ואת נעה איתי בכל יום.

באת ללטף אותי היום ולספר לי שזו הישורת האחרונה.

מכאן יהיה אחרת.

הסוד הגדול יצא לאור ואני ברגשות מעורבים ומלוחים.

עכשיו אני כבר לא מתביישת, זה הוא שצריך ללבוש את מדי התבוסה.

אלימות היא אלימות והיא לא בוחלת באמצעים.

ואתה.

התקשרתי אליך היום להגיד תודה. 

פשוטה.

כמה לא פשוט להתבונן מהצד ולראות מישהו נפגע על בסיס קבוע.

אתה דואג לי ואני חתיכת ברת מזל.

סלע איתן שלי.

חטפת ממני שנים אינסוף סטירות ויריקות לפנים והנה, 

אתה סלע איתן.

אתה כאן.

איתי.

אני אומנם לא בדסמית אבל אתה כולך שולט אחד אמיתי.

אני אמיצה והרבה בזכותך..

שתדע.

הלכתי מכאן, הלכתי לעד.

קברתי אותה יחד עם הבקשה שלי.

ביקשתי סליחה בפעם האחרונה ונשבעתי שלא אכאיב לך יותר.

לאהוב אותך מרחוק,

סשן לחיים.

אנסה אותי שם,

בעולם האמיתי, 

אולי אצליח.

תמיד שלך.

"תגידי, את באמת משוייכת או שזה בכאילו?"

אני משוייכת בלאי.

"נו באמת?"

באמת

"מה זה אומר?"

זה אומר שהוא קם בבוקר למציצה איכותית, ואז אני בולעת הכל, 

הוא מלטף לי את הראש, 

ואני מקשקשת בזנב.

הוא גם מעלה אותי לגרפסל'ה.

הוא מרחיב אותי, מזיין אותי בתחת, 

בוחר עבורי מה ללבוש, אני יוצאת לעבודה, 

חוזרת, משרתת אותו, 

באמצע אם בא לו הוא מזיין אותי על הקיר ודופק אותי מקדימה, 

אנחנו עושים שואו בדאנג'ן ומלמדים את הצעירים מה זה בדסמ ומפזרים אבק קסמים.

מחלקים תעודות ויורדים למסיבה של הדינוזארים,

שם יש אורגיה מטורפת ובדסמ אמיתי.

"פסיכית".

הבנתי שאתה מחליט.

כל הזמן מחליט.

אבל אם תשאל אותי,

אני צריכה סשן טוב שישכיח ממני את הקו שמעדכן אותך שהלב שלי פועם.

כזה שמשאיר מאחור ריח חרוך של בשר מהול בדמעות וחבלים שמשאירים צמידים לשבועות.

אני מתנפצת מבפנים ואתה מנסה למרכז אותי.

אז מה שאתה מחליט.

אני רוצה!

דממת אלחוט לנשמה שתבוא בשלל אורגזמות ושוט אחת לגב.

בדיוק כזה שבוער לך במעלה עמוד השידרה הסדיסט שלך ומגרד לך בקצות האצבעות החיתיות שלך.

אפתח את התחת ואניף אותו, 

לכבודך,

ואז,

אדרוש את שלי.

אני מתהלכת את צעדי הראשונים אליך, 

תוהה עם עצמי איך שוב זה אתה והדרך שונה.

כל פעם זה אתה וכל פעם הדרך שונה.

ממבט על ובהדהוד לאחור המשפט הזה שלך מקבל משמעות. 

מעניין מה אתה רואה שם בפנים,

לפרצוף היפה סטרו בעבר, לא הגעת לשפל הזה.

אני כרוכה בך ולאט מניחה הכל.

פעורה.

אין יותר וילונות.

שליטה מלאה. 

בלעדית.

S.A.

בדרך לחווה, קצת נחת,

שניהם מופיעים וכל אחד עם העירבוביה שלו.

תראו את כל הפרפרים אני אומרת להם,

הם בכל מקום,

כן אמא,

גם בחור תחת.

החוורתי.

כתבתי.

ביקשתי יפה.

"את חירותי 
שמרתי לי אותך 
כמו כוכב בסער 
את חירותי 
עזרת לי לעמוד 
בכל כאב וצער. 

ולצעוד בדרכי גורלי 
עד תבוא גם עליי השלכת 
ולרקום חלומות על קרני הלבנה 
וללכת ללכת 

את חירותי 
למען רצונך 
את שבועותי הפרתי 
את חירותי 
לשמור בריתי איתך 
את חולצתי מכרתי 

סבלתי הרבה וכאבתי בלי די 
רק למען אמון בי תתני 
נטשתי ארצי וטובי ידידי 
ושלך רק הנני. 

את חירותי 
הורית לי לוותר 
על תפנוקים ונועם 
את חירותי 
לימדת את ליבי 
גם בבדידות לשמוח. 

את שלימדת אותי לחייך 
למראה הרפתקה שחלפה לה 
ללקק את פצעי במיסתור ולקום 
וללכת לי הלאה 

את חירותי 
בלילה קר אחד 
הפרתי את בריתנו 
כך לבדי 
ערקתי מהשביל 
עליו פסענו שנינו. 

בגדתי בך חירותי הטובה 
אל הכלא פסעתי בצער 
אל הכלא החם אשר שמו אהבה 
נאספתי כמו נער 
וסוהרת יפה בתנועה רחבה 
נעלה את השער"

אני מתפזרת בכאוס הזה ומתקשה לאסוף את רסיסי העצמי.

מה שטוב בי זה אור פנימי שמכוון קדימה.

אימנת אותי למצויינות, בצילך.

אני יודעת לחזור הביתה ולמזלי יש לאן.

אתה סופג ממני בעיטות לאורך שנים, מילה קשה בתגובה לנאום סליחות,

"כרגיל"

אני שותקת בהפנמה.

אתה רק בנאדם.

אתה סלע.

הסלע שלי.

אני יורדת על בירכיי בבקשת עזרה מול הקושי הכי גדול שלי ואתה מכניס אותי לתוכנית הכי קשה.

אני נילחמת ובקרוב אגיש לך אותי.

לשימושך.

נתק אותי ממני וקח לך אותי.

כראוי.

כל השאר כבר כבשת כשהייתי עסוקה בקרקס של מריונטות.

חוצפנית שאני, 

וכמה דרישות.

אלכוהול בשילוב של זעם זורק אותי למו"מ לא הוגן בכלל.

אז הפסדתי.

ביג טיים.

ואיך אני דורשת שתישאר אם זו בכלל אני זו שהולכת כל הזמן.

בחיי,

יותר בלונדינית או יותר חור תחת?

ניפרד כידידים אה וויסקי...