פרישה מרצון

כשאני חושבת על דמות המאסטר האידאלי, יש לי רעיונות מאוד ברורים; ההתנהגות שלו, הגישה שלו, הדרך בה הוא רואה את מקומו ומקומי בהיררכיה, האופן בו הוא מתנהל ביום-יום ואפילו המראה שלו.
באופן לא בלתי מפתיע, אני חושבת עליו. בצלמו ובדמותו.
ומי בכלל יכול להכנס לנעליים שלו כשהוא עדיין בתוכן.
אולי אני עדיין לא בנויה להיות פה. אולי אני צריכה עוד קצת זמן כדי להבין מה אני צריכה לעשות, ואיך אני צריכה לעשות את זה.

--

הגשם הזה מריח לי מצוין. הייתי שוכבת על הדשא הרטוב, אבל ברור לי שלאחר מכן אתגרד קשות.

אצלי זה במקומות אחרים בגוף.

ובמאמר מוסגר - נדמה לי שפתחתי פה חשבון טוויטר. מעניין מה זה אומר.

ולכן כל השרירים שלי בגוף תפוסים, או שאיזה וירוס החליט לעשות עליי סיבוב?
הימורים מעכשיו.

הוא אמר לי היום משפט שהבהיר לי שהוא מכיר אותי הרבה יותר ממה שאני מכירה את עצמי.

בשיחה האחרונה שלנו, הזכרתי פעילות בדס"מית מסוימת.
מאיפה את מכירה את המונחים האלה? הוא תמה.
אה, זה פשוט. אני אוספת סטיות.
לא שלי, של אחרים. אני אדם פשוט, סוניה. אני סטנדרטית, אפילו משעממת. נורמלית, ככל שהאכסניה מאפשרת לי להעיד על עצמי.
אבל סטיות של אחרים, ובכן, זה עניין אחר. אותן אני אוספת, מלקטת בשקידה.
למה זה מעניין אותי בכלל? לא ברור.
מה שחשוב זה מה מחרמן אחרים. זה לא מגרה אותי, אבל זה מאוד מסקרן אותי.
זה שעומד לפני בקופה - אולי הוא אוהב שדורכים לו על הביצים.
זו שעוברת עכשיו את הכביש - היא בכלל מפנטזת שמשתינים עליה.
זה שצוחק עם הילדים שלו בגן השעשועים ומאיים בחיוך עליהם בשתי סטירות לחי - ובכן, כן.
אם הייתי יכולה לבחור כוח, לא הייתי מבקשת לדעת לעוף, גם לא להיות בלתי נראית; הייתי רוצה להזדחל לתוך מחשבות של אחרים. גם זו סטיה מסוימת, אני מניחה.

אני אוהבת לקרוא במייל שלי. כמעט כמו לקרוא במיילים של אנשים אחרים. לא שעשיתי זאת. לא מספיק, בכל אופן.
אני אוהבת לקרוא. גם את עצמי, גם את מי שכתב לי, שגם אותו אני אוהבת.
משעשעת אותי לעתים הדרך בה אני נשארת אותו דבר, גם ממרחק השנים. לפעמים זה לא משעשע, אלא מביא לידי דמעות, לפעמים זה סתם נחמד. בחלק מהמקרים אני בכלל לא זוכרת שכתבתי את מה שכתבתי. נדמה לי שזה סימן ראשוני לאלצהיימר. אולי זה לא, שכחתי.
במקרים אחרים אני זוכרת היטב מה נכתב, ובכל זאת קוראת, וקוראת שוב, בוחנת את עצמי מה ייכתב בשורה הבאה, ובזאת שלאחריה.

ניסיתי להתחבר לצ'ט. בעוד מספר ימים ייפתח הצ'ט לרשותי, בישרה לי הודעה נחושה.
אם זה לא סימן שאני צריכה ללכת לישון.

את הימים האחרונים אני מבלה עם דמעות בעיניים. לא פשוט כשאני צריכה לעשות עוד דברים חוץ מלייבב לעצמי.
מה השתנה בימים האחרונים? לכאורה לא הרבה. חוץ מאותו אחד שפגשתי וניסה לגרום לי להיות שלו ורק גרם לי להבין כמה אני לא.
יותר מדי פעמים אמרתי לעצמי - הלוואי שהייתי יכולה בלי. יותר מדי פעמים התחרטתי על הבלוג הזה עוד לפני שפתחתי אותו.
האם הגיע הזמן לשינוי? ככל הנראה כן. האם אני פחדנית מדי לקבל החלטה? בהחלט.