החיים בורוד

אז למה זה בכל זאת מעורר בי רגשות ?

קיבלתי במייל משהו נחמד:


למה אנו לוחצים על השלט חזק יותר, כשאנו יודעים שהסוללות נחלשו?

למה הבנקים גובים עמלת משיכת-יתר, כשהם יודעים שאין שם כסף?

למה אנשים מאמינים כשאומרים להם שיש ארבעה מיליארד כוכבים, אבל חייבים לבדוק כשכותבים להם "צבע לח"?

למה הדבק לא נדבק למיכל בו הוא נמצא?

למה משתמשים במחטים סטריליות כשמוציאים להורג בזריקת רעל?

למה לטרזן אין זקן?

למה סופרמן עוצר כדורים בחזהו, אבל מתכופף כשמשליכים עליו את האקדח אחרי שהכדורים נגמרים?

למה הטייסים המתאבדים היפניים (קמיקאזה) חבשו קסדות?

של מי היה הרעיון לשים "ש" במשפט "יש לי שין שורקת"?

אם הקופים התפתחו לבני אדם, איך זה שיש עדיין קופים?

איך זה, שלא חשוב באיזה צבע סבון תשתמשו לאמבט הבועות שלכם, תמיד הבועות יהיו לבנות?

האם יש איזשהו יום, בו מזרנים אינם נמכרים במבצע?

מדוע אנשים חוזרים באופן קבוע למקרר, מתוך תקווה שמשהו חדש לאכול הופיע שם יש מאין?

למה אנשים עוברים שוב ושוב עם שואב האבק שלהם על חתיכת חוט המונחת על הרצפה, אחר כך מתכופפים, בוחנים אותה, ושמים אותה בחזרה על הרצפה כדי לתת לשואב האבק הזדמנות נוספת?

למה אף שקית פלסטיק לא נפתחת בקצה בו מנסים לפתוח אותה בפעם הראשונה?

איך הגיעו כל החרקים המתים האלה לתוך מתקני התאורה הסגורים?

כשאנחנו הולכים בסופרמרקט, ומישהו פוגע בקרסולנו עם עגלת הקניות שלו, ואז מתנצל, למה אנחנו אומרים "הכול בסדר"? הרי הכול לא בסדר, אז למה אנחנו לא אומרים "זה כואב, חתיכת אידיוט דפוק"?

למה, בכל פעם שמנסים לתפוס משהו שנופל מהשולחן, תמיד פוגעים במשהו אחר ומפילים אותו?

למה אנחנו מנסים בחורף לשמור על הבית חם כפי שהוא היה בקיץ, תקופה בה התלוננו על החום?

למה לא שומעים אף פעם בדיחות חותנים?

ואחרון, אחרון חביב:

הסטטיסטיקה לגבי שפיות אומרת, שאחד מתוך כל ארבעה אנשים סובל ממחלת נפש מסוג כלשהו. חשבו על שלושה מחבריכם הטובים ביותר — אם הם בסדר, אז זה אתם.

אז גם לי יש כרטיסים
לדפש מוד!!!!!


ותודה לכלובי שעשה לנו את החיים
הרבה יותר צבעוניים

לפני חצי שעה פירסמתי משהו נחמד
לאחר עשר דקות,
משהו גרם לי להתחרט
ומחקתי אותו.

נזכרתי שלפני שבוע {+-}
קרה דבר דומה.

לא להאמין אבל ברגע אחד קטן,
דברים משתנים.

אני חולה:(

מהוירוסים המחלישים האלה,

כאלה שמגיעים כשמתעוררים בבוקר,

הגרון נפוח,

אי אפשר לבלוע רוק שלא נדבר על משהו מוצק,

האוזניים משתפות פעולה עם הגרון,

בראש נראה שמשפצים לי את המוח עם מקדחות ופטישי אויר

העיניים נסגרות מעצמן, למרות שישנתי המון שעות!

האף סתום ואפשר לנשום רק מהפה

ככה שאני כל היום והלילה עם פה פתוח, {מצחיק, תודו}

הגוף חלש,

וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה להיכנס למיטה ולהתכרבל.

והכי גרוע:

תה, אני שותה תה

אני לא אוהבת ולא שותה אף פעם תה,

רק כשאני חולה,

וזו אחת הפעמים.

והנה מעט אופטימיות:

עוד יום, יומיים זה יעבור

ואז החזרה לבריאות ולשיגרה ניראת כל כך קסומה

ןלא ברורה כמו בחיי היומיום.



ככה זה כשאני חולה:)

לפעמים כשהכי לא מצפים
כשלא מחכים שמשהו מיוחד יקרה
כשפשוט זורמים עם החיים
ומחייכים

אז זה מגיע,
ב-ה-פ-ת-ע-ה!!!!


אני אוהבת הפתעות:)

מכירים את ההרגשה הזאת?

הרגשה שזה הכי טוב
יותר טוב מזה לא יכול להיות
שהאושר מהרגע הזה ימשך לעד,
שרציתם משהו כל כך
וסוף סוף עשיתם/קיבלתם את זה?

מכירים?!

אז אני שםםםםםםםםםםם
כל כך שם שבא לי לצרוחחחחחחחחחחחחחח:
"טוב לי!!!!!!!!!"

פשוט תענוג:)

אבל כבר נגמר המשחק:)

אני בחורה שקשה לה לבטוח בבני אדם,
מישהו שאל אותי פעם אם זה בגלל ההורים
ואני לא חושבת שמשם זה מגיע
כי יש לי הורים ואחים שאני סומכת עליהם
ואפשר לומר במילים אחרות,
המשפחה שלי היא המקום הכי בטוח ונעים שיש.
אז מאין זה מגיע?
אני לא בטוחה,
אולי כי נפגעתי מאנשים חדשים שנכנסו לחיי
אולי כי נפגעתי גם מאנשים ותיקים שהיו בחיי
אולי כי את הפגיעה אני סוחבת קצת יותר מדי
ואז היא מתעצמת ומתחזקת
ואני חווה אותה כל כך בעוצמה
שאני זוכרת את זה הרבה אחר כך.
ואני כל כך רוצה לא לחשוד
ואני כל כך רוצה להאמין
אבל זה קשה לי

וכשסופסוף
אני קצת נפתחת,
קצת מרשה לעצמי יותר לתת
קצת מרגישה שהנה
הנה אני מצליחה לבטוח,
הנה אני סומכת עליו/ה
זה מכה בי שוב ושוב ושוב

נבואה שמגשימה את עצמה?
אני מכינה את עצמי מראש שזה יקרה?

נכון, צודקים
אלה הסיבות.

מן מעגל כזה שאני לא מצליחה לצאת ממנו
והוא סוגר עלי ומחזיק אותי בפנים,
למישהו יש מפתח?