כמו שכולם יודעים {היה קצת קשה לפספס את זה}
היום נערך מצעד הגאווה בירושלים,
ממצעד גדול,המוני וססגוני
זה הפך לסוג של מחאה שקטה.
חיכיתי למצעד הזה,
לא כלסבית
אלא כאדם אוהב אדם באשר הוא,
כאדם שמאמין בשיוויון זכויות מלא
בצדק,יושר ואהבה.
אתמול, אחרי שהבנתי שאנשי הבית הפתוח הציעו
למשטרה להזיז את המצעד למקום אחר,
מקום שלדעתי האישית אפשר להשוות לכלוב
החלטתי שאני לא הולכת,
אם הם הרימו ידיים אז אני לא יכולה לצעוד איתם,
אם הם לא מאמינים בצדקת הדרך שלהם עד הסוף
אז אני מעדיפה להישאר בבית,
כן, המצב הבטחוני קשה,נכון
סליחה, אבל לדעתי זה תירוץ עלוב,
ניתן היה להזיז את התאריך לעוד שבוע
אבל לכולם הסתדר היום,
במיוחד לאלה,החשוכים,שמונעים ע"י דיעות {אם אפשר להגדיר את זה דיעה}
מזוויעות ונוראיות!
אז כמו שהבנתם הלכתי היום,
צבעונית {כמו תמיד}
וכ"כ מנסה לתמוך!
אבל ההרגשה הזאת, הרגשה של הפסד
של כניעה,של חוסר רצון להילחם על מה שמגיע לכולם
ולא משנה מי הם,מנין באו,מה הדיעות שלהם או הנטיות המיניות שלהם
ההרגשה הזאת לא הניחה לי גם כשעמדתי שם והסתכלתי על כולם,
כמה הם יפים, כמה הם אוהבים וכמה המדינה המכוערת שלנו
לא נותנת להם ולעוד הרבה אחרים לחיות בדרך הוגנת!
אני יכולה להגיד שעזבתי את המקום עם מועקה גדולה,
הרגשה של פספוס,אחרי חודש שלם של בלאגן בתקשורת
עמידה על שלכם ואי כניעה לתנאים אחרים,
גם אתכם הצליחו להכניע
ולסגור אתכם באצטדיון הרחק מההמון,
ככה אני רואה את זה,בידוד
שאף אחד לא יראה שאף אחד לא ישמע
ושזה לא יפריע חלילה לאף אחד!
תסלחו לי,
על הזין שלי כולם!!!
אבל ממש.
זה היום הראשון בחיי שאני מתביישת במקום שבו אני גרה
ואני בעיקר כועסת,זועמת ומאוכזבת!
{אני יודעת שהפוסט כתוב בבלאגן אבל זה מה שקורה כשכותבים כשנמצאים בסערת רגשות}
לפני 18 שנים. 10 בנובמבר 2006 בשעה 14:04