ביום שישי {בניגוד לבדרך כלל} יצא לי לראות את הסוף של חדשות הסופשבוע,
אחת הכתבות האחרונות היתה על שמוליק קראוס.
צפיתי בכתבה
ופשוט ברגע אחד
כל הברזים נפתחו
ובכיתי כמו ילדה בת 3 שקרעו מידיה את הבובה האהובה עליה!
אין לי הסבר הגיוני לזה
{אולי ההורמונים אצלי משתוללים}
אולי שמוליק קראוס מסמל אצלי תקופה
או משהו אחר שהרבה יותר גדול ממנו,
אין לי מושג.
אולי המראה המזדקן שלו
ניער אותי באופן קשה
וגרם לי להבין
שיש דברים שלעולם לא יחזרו,
ואולי אני סתם רגישה.
בכל מקרה שיר אחד שלו שאני מאוד אוהבת
והוא גם שר חלק ממנו בכתבה,
שיר ישן
וכל כך מצייר את מה שהוא עכשיו
"אחרי 20 שנה
שוב אינני ילד
תמו נעורי
שיבה זרקה במלך"
אחרי עשרים שנה
ביצוע: שמוליק קראוס
מילים: יענקל'ה רוטבליט
לחן: שמוליק קראוס
אחרי עשרים שנה
את עוד מנגנת
גיטרה ישנה
את עוד מתכוונת
מבין המיתרים
לטוב שבשירים
עוד לא נכתב.
אחרי עשרים שנה
שוב אינני ילד
תמו נעורי
שיבה זרקה במלך
רק את עודך עימי
איתך שוב אל עצמי
אני חוזר.
שוב אותו הצליל
עוד אותו הטעם
שמור כמו יין, יין טוב
מתנגנת בי
מנגינה בוקעת
מבין אצבעותי
לכי לך אל הרחוב.
ושוב עולה השיר
ושוב עד כלות הנפש
פרי געגועי
ימי רימון וגפן
ורוח בי עוד שר
רועד אותו מיתר
עשרים שנה.
עוד אותו הצליל...
אחרי עשרים שנה
היה היה לי רע
את שיר המעלות
האם אתה שומע
אשיר עד יום מותי
נושאת את תפילתי
המנגינה.
לפני 18 שנים. 19 בפברואר 2006 בשעה 8:54
