החיים בורוד

הערב הייתי בחתונה של בת דוד שלי.
במהלך השמחה המדהימה הזאת הגעתי למספר מסקנות:

*ככל שאני מתבגרת {אני עדיין צעירה ויפה:)}
אני יותר ויותר מתרגשת מהטקס-ממש עד כדי דמעות,
אני לא מאמינה כ"כ ברבנות ובמה שהיא מייצגת
אבל יש משהו כ"כ טהור ברגע הזה,איחוד של שני אנשים
התחלה של חיים חדשים ומשותפים,
דף לבן לבן ונקי.
בכל חתונה אני מוצאת את עצמי עומדת מהופנטת מול החופה
מחייכת כמו מישהי שיצאה מאשפוז בגהה
וכשהזוג הופך רשמית לבעל ואשה
אז זולגות הדמעות:)

*צריך להוציא מחוץ לחוק את צמד המילים המוכר לרווקים/רווקות כמוני
"בקרוב אצלך"- אני יודעת שבקרוב אצלי,אין צורך להגיד לי את זה כל כמה דקות:)

*המסקנה האחרונה שהולכת ומתחזקת עם הזמן:
אני רוצה בן זוג קיבוצניק,
למה?
שאלה מצויינת!
כשתהיה לי תשובה ברורה, מבטיחה לשתף:)


בכל מקרה,
נראה לי שחתונה גדולה עלי מדי,
לפחות בשנים הקרובות:)